|37א|

ספר המבוא

גדר הסוג הוא הכולל משני דברים עצמיים שראוי שיושב בשאלת "מהו". זה הכלל: שנים שנים יבואו אליך והיותר כולל משניהם הוא הסוג והמעט כולל הוא המין. ומזה תתבונן כי דבר אחד תקרא מין וסוג. ר"ל.

גדר ההבדל הכללי העצמי אשר בו יוכר ויובדל כל מין בכללות סוגו ויושב בשאלת "אי זה". גדר הסגולה הוא הכללי הטבעי הנמצא למין כלו ולבדו מבלי שיודיע עצמותו כשחוק לאדם. גדר המקרה הוא הנמצא לסוג או למין או לאיש מאישי המין מבלי שיודיע עצמותו וטבעו, וידומה בטולו והסרתו מבלי שידומה בטול נושאו. ויש מקרה דבק ומתמיד ויש מקרה נפרד ובכלל כל המקרים.

גדר הוא מאמר מורה על הדבר הוראה גמורה בענינים עצמיים לר והוא מחובר מסוג ומהבדל, כאמרך: גדר האדם: חי מדבר והר"ם ב"מז"ל |37ב| קורא לגדר רושם. ובלשון הראב"ע תו או גבול.

אמר אריסטו' כי הגדרים אינם מורכבים כי אם תנאי וחתימה ור"ל כי הוא מאמ' גוזר, ר"ל חותך והעד כי לעז איל יונח גדר שהוא בעל חי מורכב מעז ואיל ואין לו מציאות מן הרשמי'. ג"כ אינם מורכבים הרכבת ביאור ותנאי לא הרכבת ספור . "רושם" הוא מחובר מסוג וסגולה כאמריך באדם חי שוחק. זה הכלל רושם וחקי שמות נרדפים למאמ' המחובר מסוג וסגולה נושא ונשוא, כאמרך כל אדם חי הנה נאמר כל אדם נושא חי ~~נושא~~om. והנשוא העצמי יאמר על נושא והמקרה בנושא.

ישות הדבר פי' מציאות הדבר.

מהות הוא שם נגזר ממה שהיא שאלה על עצמות הדבר ואמתתו אחר ידיעת מציאותו. וכן מלת מהות היא מורה על אמתת הדבר.

צורה יאמר על התואר הנראה לעינים, כמו צורת הדברים הנראת לעינים בין תהיה הצורה ההיא מלאכותית או טבעית ויאמ' ג"כ על הצורה אמיתית אשר לא תושג בחושים.

|38א| פילוסופיא מלה יונית תורה על אהבת החכמה המלמדת מופת אמתת הדברים. נקרא האיש המתואר בזה פלופוס.

החכמה סוג לד' מיני חכמה עליונים אשר כל אחד מהם מינים שפלים והשלשה מהם עליונים הם בלשון החכמים "טבעיות, אלהיות למודיות". והטבעיות הוא ידיעת כל שיש בו ינהיגנו. והאלהיות היא חכמה מדברת במה שאין לו טבע רק דברים שכליים נפרדים מחומר. והלמודיות היא חכמה כוללת לכמה החשבון והשעור הנקרא בלשון יון הנדסא.

הוה והויה הוא שם התואר לכל דבר לובש צורה אשר לא היתה בו עד הנה. על כן לא נקרא הדבר הקדמון הוה. והיה שם לתנועה ההוה בחומר בבואו לקבל הצורה אם יש תנועה במאמ' העצם או שם לבא הצורה על הגשם.

עשרה מאמרות

כל הדברים אשר יבוטא הם נכללים באלו |38ב| העשרה מאמרות אשר נבאר ענינם על דרך מליצת השיר בעשרה מאמרות נברא העולם ואחד מהם עצם והתשעה מקרים. והעצם נושא והם נשואים בו. ואי אפשר המצאם כי באי זה עצם. ונבאר תחלה העצם כי הוא הראש והוא הנושא כל השאר.

גדר העצם הוא הדבר העומד בעצמו. ועצמים שני מינים, ראשוני' ושנייים. ובמה שאחר הטבע קורא עצמים ראשונים לסוגים. ושם ידבר מצד המושכל ובחכמת ההגיון קורא לאישים עצמים ראשונים מפני היותם מפורסמים ונמצאים חוץ לשכל, כי הסוגים והמינים אים מציאותם רק בטבע.

גדר הכמה הוא הדבר המשוער בחלק ממנו והכמה ממנו מתדבק, כמו הקו, וממנו מתפרק, כמו המספר, כי אם תקח פשרה לא יעלה אחריו וג"כ הדבור בתנועות ואינו מקבל פחות ויותר. ומסגלות הכמה שיאמ' בו שוה ובלתי שוה.

גדר האיכות הוא הדבר אשר עליו |39א| ישאל באישים איך הם כאמרנו על ראובן הרמוז איך הוא ויושב לבן או שחור. והוציא האיכויות באמרנו באישים כי הם הבדלים ותארים עצמיים. והנה בעבור שהם מורכבות צורת הדבר ומהיותו כמו שנאמר שהסוג כמו החומר, והבדל כמו הצורה עד שנאמ' בהם שהם אכיות מיניות הוכרו בשמות נגזרות על דרך התארים שהם מקראיים ואמרו במדבר על דרך משל שהוא עמ שחוק ולא אמרו האדם הוא דבור בעבור היותו דבר עצמי לו, ר"ל לאדם עד שלפעמים ישאל עליהם איך הם ויאמרו מדבר ויראא בעבור זה שהם מקרים ותוארים בלתי עצמיים ויכנסו במאמ' האיכות ממאמרי המקרים מאשר מפני זה אמ' באישים כי ההויה הזאת המתחדשת לא תוכר עד אמרו באישים, כי ההבדלים הם כוללים והם עצמיים ואם הושג להם מה שאמרנו.

וסוג האיכות יחלק ד' מינים עליונים אשר כל אחד מהם מינים שפלים. האחד מהם "הקנין". וכאשר היה זה התאר חלוש נקראהו "ענין", וכאשר היה חזק נקראהו "קנין". והמין השני נקרא "כח טבעי" ו"לא כח טבעי". שפי' כל דבר יפעל |39ב| בקלות ויתפעל בקושי נאמר כי יש לו כח טבעי. וכאשר יפעל בקושי אין לו כח טבעי. והמין השלשי נקרא "הפעלות" ו"התפעלות". והם מתחדשי' שנוי במרגישיהם, כי המתיקות אשר בדבש והמרירות אשר באלווי מתחדשים שנוי בלשון בני אדם הטועמים. ובאשר היה זה התואר חלוש נקראהו "הפעלות" וכאשר היה חזק נקראהו "התפעלות". והמין הד' "תמונה" ו"תואר". יאמר אף בבלתי בעל נפש כמו המשולש. והתא יאמר בבעל נפש מה תארו.

ומסגולות האיכות שיאמ' בו "דומה" ו"בלתי דומה".

המאמ' במצטרף. ויש סמיכות או יחס ערב.

גדר ההצטרפות הוא הדבר אשר יאמר מהותו ועצמותו בערך אל דבר אחר מצד מהות ועצמות אותו דבר. כאב והבן. והעבד והאדון. וזה המקרה איננו מחדש רושם בנושאו. וכן פעולה שם לפועל |40א| ולפעול. ולזה נאמ' סבלות מצרים, סבלות ישראל, אם שיהיה ישראל פועל או פעול .

ויש לקצת שמות המצטרף הפך ויש שאין להם הפך. המשל בזה החשיבות שהוא בהצטרפות לחשוב והפכו הפחיתות. ויש שאין להם הפל הגדול והקטון, כי אין גדול הפך קטון. וכן החצי והכפל הם ממאר' ההצטרפות ואין להם הפך.

החמשי מאמ' המתי

גדר המתי. הוא יחס דבר אל הזמן המוגבל, כי הזמו עצמו הוא ממאר' הכמה אבל יחס הדבר אל הזמן הוא מזה המאמר.

הששי מאמ' באנה

גדר האנה שהוא יחס הדבר אל המקום כי המקום עצמו הוא ממאמר' הכמה אבל יחס הדבר אל המקום הוא מזה המאמר. והמקום ממנו מיוחד וממנו |40ב| כולל. והכולל כאמרך אנה ראובן ויושב לך שהוא במקום פלוני במחוז פלו' בעיר פלוני. והמיוחד גדרו תכלית הגשם הממשש מחוץ המקיף אותו מכל צד הוא השטח הפנימי מן האויר הממשש לכל גוף.

השביעי מאמ' המצב

גדר המצב תואר חלקי הגשם בחלקי המצב שהוא בו.

השמיני מאמר לו

גדר לו יחס הדבר שהוא קבץ לגשם מן הדברים שהם חוצה לו. כאומרנו "לו ממון". וכן כאמרנו "זה האוצר לו חטה" ופעמים יונח זה השם גם על הקנינים, פעמים כאמרנו "לו חכמה", "לו חשיבות".

שיפועל שיפעל ושיתפעל או המניע והמתנועע.

וזה כי התנועה נמצאת במתנועע מצד המניע ואמרו חכמי המחקר כי התנועה נמצאת במתנועע מצד המניע.

גדר התנועה הוא שלמות מה שבכח מצד מה שהוא הוא |41א| עד שמבואר שאין מציאות לתנועה רק בהיותה כמה שבין שני הקצוות. ולזה תמצא במקצת ספרי החכמה כי התנועה היא במה שבין שתי הקצוות. ובכן התפעל יורה בלשון העברי על תנועה לזה תמצא דכתיב אמור "והתמכרתם שם" וכו' "ואין קונה", ר"ל תעשו ותנועות המכירה במה שבין שתי הקצוות טובעות היה לומ' ונמכרתם, ר"ל בעבור ואין קונה.

הדבור בתנועה

מיני התנועה הם ארבעה. האחת מהם התנועה בעצם. והיא ההויה וההפסד. והשנית התנועה בכמות והיא הצמיחה והחסרון. והג' תנועה באנה, ר"ל ההעתק ממקום למקום. והד' תנועה מבאיכות לאיכות, ר"ל מהלובן אל השחרות.

ויש שאמרו מיני התנועה ג': טבעית, הכרחית, רצונית. כל תנועה אשר היא בטבע כתנועת ההויה וההפסד היא טבעית. וההכרחית כתנועת האבן למעלה פי' מכריח ותסור המכריח תשוב למקומה.

עד כאן מספר המאמרות

|41ב|

ספר המליצה

גדר השם הוא תיבה מורה על ענין בלתי שיורה על זמן אותו הענין כאמרנו עמידה ישיבה.

והשם ממנו פשוט, כמו משה, וממנו מורכב, כמו אבימלך. והצד השוה לשני אלה כי לא יורה אחד מחלקיו כשנפרד על חלק מאותו ענין שהורה עליו כלו. והבדל בין שני אלה כי השם הפשוט הגזר האחד לא יורה לא בעצם לא במקרה על דבר כלל. ולא כן המורכב כי הגזר האחד יורה במקרה כמו שיקרה למי ששמו אבימלך שיהיה אב למלך.

והשם ממנו ישר וממנו נוטה.

גדר הפועל היא תיבה מורה על ענין ועל זמן הנשלם שבו היה אותו הענין וזה בעצם. ר"ל שהמלה תורה בעצמה על זמן שבו היה אותו הענין לא במקרה.

וההבדל בין שם נגזר והמלה הוא כי הנגזר יורה על ענין בנושא לא ביאר בו אבל אינו מורה על זמן אותו הענין כמו המלה.

וההבדל בין הנגזר והשם כי השם מורה על ענין מופשט מנושא. ואת בהכרח יש לו נושא והנגזר ~~שלו~~ מורה על נושא.

|42א| גדר האוֺמֶר או גזרה מאמר פוסק או משפט היא מליצה מור על ענין וכל אחד מחלקיו הראשונים היסודים יורה לבדו בעצם על חלק מהענין שהורה עליו כלו, ר"ל על צד ההבנה והציור לא על צד חיוב בשוללות.

גדר המתנגדים בכלל ב' דברים שאי אפשר שימצאו יחד בנושא אחד בזמן אחד מצד אחד. ואולם לוקח בזה הגדר מצד אחד בעבור המצטרפים כי יש קטן וגדל וגדול בערך שני דברים. והמתנגדים יאמרו על מינים שנים. <1> הא' מצד שחמריהם הפכים <1.1> ויש מן ההפכים שיש ביניהם אמצעי <1.2> ויש שאין ביניהם אמצעי. <1.1> ואשר בין שניהם אמצעי כקור וחום, כי הפושר אמצעי ביניהם. <1.2> ואשר אין ביניהם אמצעי, כאמת ושקר. <2> והשני המתנגדים מצד החיוב והשלילה. וזה יחלק לג' מינים <2.1> האחד נקרא "הפכים" והוא כאשר החיוב והשלילה שניהם בהקף כללי ואלה יחלקו לעולם האמת והשקר במאמר, ובנמנע ואפשר יכזבו יחד, ואי אפשר תצדקנה יחד. <2.2> והשני כאשר האחד כולל והשני חלקי, ונקראו "סותרים". ואלו חולקים לעולם האמת והשקר. והשני נקרא תחת ההפכי' |42ב| והוא כאשר החיוב והשלילה שניהם בחלקים וחולקים לעולם האמת והשקר במחוייב הקנין והעדר אמצעי.

וההעדר והקנין לא כי אם בנושא הראוי לקבל אותו הענין ובעת הראוי לקבלו. אמנם תצדק השלילה בנושא אינו ראוי לקבלו, ובעת שאינו ראוי לקבלו ונוכל לומר ראובן אין לו חכם והוא כאלו אמרת אינו סכל, ר"ל כי ישיגהו השוללות.

מלת השלילה תושם בגזרות שאינם בעלות חומה עם מלת המציאות ובבעלות חומה עם החומה ותיבת ההסרה עם הנשא הנשוא . ובגזרות הבעלות צדדין הנה תושם מלת השלילה עם הצד או מעט לפני הצד אם היו בעלות חומה. זה הכלל כאשר תוקדם מלת השלילה למלת כל היא שוללת חלקית, כאמרך אין כל אדם כותב. וכאשר מלת השלילה אחר מלת כל וגם אחר הנושא, כאמרך כל אינו אינו אדם אין כוחה כח השוללות כוללת. ההרחקה סוג לשללה לשלילה ולהעדר רק השלילה בכנוי. וההעדר בלי כנוי כמו אין לא בלתי. וזה שאמרנו שההעדר בלי כנוי זהו עם השמות אבל עם הפעלים יורה לשלילה.

דין ההפוך

|43א| השוללות הכוללת מתהפכת כוללת והמחייבת החלקית מתהפכת לכל הצדדין. והמחייבת כוללת אינה מתהפכת כי אם חלקיית השוללת החלקיית אינה מתהפכת לעולם. ולפי דעתי אינה מתהפכת באפשר.

באור הגזרות לספר המליצהצב

הגזרה הוא מאמר יחייב דבר לדבר או ישלול דבר מדבר. המשל בזה: "כל אדם חי" נקראת גזרה כוללת מחייבת או משפט מחייב כולל, ומלת אדם נקרא נושא המשפט, ומלת כל נקרא חומה כללית מחייבת, או הקף כללי מחייב, ר"ל שהוא מקיף כל הנושא עם הנשוא והנשוא נמצא בכל הנושא. ואם אמרת, אין שום אדם נוער, הנה זה המשפט נקרא משפט שולל או גזרה שוללת, ר"ל שנשלל הנושא מכל הנשוא. ואם אמרת "אין כל אדם כותב", הנה זאת הגזרה נקראת גזרה חלקיית שוללת, בעבור כי כונת האומר "אין כל אדם כותב" הוא כאלו אמר, "כל בני אדם כותבים כי יש מהם שאין כותבים" והוא שוה לאמרך "קצת האדם אינו כותב" אין אין קצת האדם כותב, אעפ"י שתשים |43ב| תיבות הרבה נקשרות בנושא או בנשוא הגזרה אין חלקי הגזרה כי אם שנים נושא ונשוא כי אמרת על דרך משל "ראובן המצרי הדר ברומא הוא חכם בחכמת התשבורת" כל זה היה נשוא אחד ונושא אחד. כי אמרך "ראובן המצרי הדר ברומא" כל נושא והשאר נשוא.

ההקפים הם ד'. <1> הקף כללי מחייב, והיא מלת כל. <2> הקף חלקיי מחייב, והיא מלת קצת. <3> הקף כללי שולל, והוא אין שום. <4> הקף חלקיי שולל והוא אין כל או אין קצת.

כל משפט שיהיה הנשוא שלו פעל עבר או עתיד נקרא משפט שניי, כמו שנאמר "ראובן יעמוד" או "יוסף ישב". כל אחד מאלו והדומים להם נקראים משפטים שניים, בעבור שאין צריך לשום שום תיבה בין הנשוא לנושא כי הנשוא בעצמו מורה באי זה זמן חוייב הנשוא לנושא או שלילתו. או נקרא משפט שלישי. המשל בזה: "ראובן עומד" או "שמעון חכם". הנה אלו הב' גזרות אין מבואר בהם מתי, אם עבר או עתיד או הווה. ולזה צריך בהכרח לשום מלה שלישית בין הנושא לנשוא, והיא מלת היה או יהיה או הוא עתה. אלו נקראים משפטים שלישיים או גזרות שלישיות. וכלל כל |44א| משפט הוא להודיע חיוב הנשוא לנושא או שלילתו באי זה זמן היה.

יש מלות יושמו בין הנשוא לנושא נקראו מלות המציאות, כמו היה או נמצא או ימצא ובכלל כל המלות אשר בין הנושא לנשוא בגזרות שלישיות. ויש אחרות נקראות צדדין כמלת אפשר או הכרח או נמנע או ראוי או צריך או מגונה וכיוצא בהם כל אלה נקראות צדדין בעבור שהם מורים על זה צד ימצא זה הנשוא בזה הנשוא, כאמרנו "ראובן אפשר שיכתוב" או אמרנו "יוסף מגונה שיקלל את שמעון" מחוייב או הכרחי אחד. נבאר דיני הפוכי הגזרות ומ הפרשיש בהם בין הפך להפוך.

הפך הגזרה הוא כאשר נהפך הגזרה הנשוא לנושא והנושא לנשוא ותשאר אמתית. המשל בזה אמרנו "כל אדם מדבר" ונאמר "כל מדבר אדם." או אמרנו "אין שום אבן אדם", נהפכנו ונאמר "אין שום אדם אבן". ובכלל אומר לך כל דסמוך לגזרה שוללת כוללת תתהפך לעולם ותשאר אמתית. והחלקית השוללת לא תתהפך. והמשל בזה אמרנו "אין כל חי אדם". "אין כל אדם חי" הנה כזב ההפוך. וכן אם תאמר "אין כל אדם כותב" |44ב| לא תאמר "אין כל כותב אדם." המחייב הכללי תתהפך חלקיי כאמרנו "כל אדם חי", "קצת האדם חי", "כל כותב אדם", "קצת האדם כותב. המחייב החלקיי תתהפך חלקי, כאמרנו "קצת הלבן אדם", "קצת אדם לבן." כלל הדבר: כל גזרה המתהפכת ותשאר אמתית נקרא הפך לא הפוך.

החיוב והשלילה נקראים "מתנגדים". המשל בזה אמרנו "כל אדם חי", "אין שום אדם חי". אבל יש חלוקים גדולים בזה, <1> כי כאשר יהיו שתי הגזרות, ר"ל החיוב והשלילה שתיהם כוללות נקראות הפכים. המשל בזה אמרנו "כל אדם מעופף", "אין שום אדם מעופף", הנה אלו נקראים הפכים. <2> ואם שתיהם חלקיות כאמרנו "קצת האדם כותב", "קצת האדם אינו כותב", הנה אלו נקראים סותרים. <3> ואלה המשפטים שלהם ההפכים מכזבים יחד בכל דבר אפשרי. המשל בזה אמרנו "כל אדם חכם", "אין שום אדם חכם", הנה שתיהם כזבו. <4> האחת אמת והשנית שקר ~~בהכרח ובנמנע~~. המשל בזה "כל אדם חי", "אין שום אדם חי." הנה הראשונה אמת והשנית שקר בהכרח ובנמנע. וכן אם תאמר "כל אדם מעופף", "אין שום אדם מעופף", הנה הראשונה שקר והשנית אמת.

|45א| דין תחת ההפכים הוא זה כי שניהם צודקים יחד באפשרי, כאמרנו "קצת האדם כותב", קצת האדם אינו כותב", הנה שתיהם אמת. ובהכרח ובנמנע אחת צודקת והשנית כוזבת. המשל בזה: "קצת האדם חי", "קצת האדם אינו חי", הנה הראשונה אמת והשנית כוזבת. וכן אמרנו "קצת האדם מעופף", "קצת האדם אינו מעופף".

דין הסותרים הוא כי לעולם האחת אמת והאחת שקר בכל החמרים, ר"ל בין בהכרחי בין בנמנע באפשר. וזכור אל תשכח.

כבר ידעת מה היא ההקדמה, ר"ל גזרה כוללת וחלקית ומחייבת ושוללת. ועוד דע לך כי יש הקדמה הנקראת סתמית והיא כאשר לא הושם שום הקף לא כללי ולא חלקי, כאמרנו "האדם חי" או "החמור נוער", כי אלו השתים אין בהם לא מלת כל ולא מלת קצת. ונקראו הגזרות הסתמיות. וגם יש גזרות אחרות נקראות אישיות. והם שאינם כוללות קבוץ רק לאיש אחד לבד, כאמרנו "ראובן עמד" או "שמעון יאכל".

דע אתה המעיין כי אם נשא על נושא אחד נשוא אחד ועל אותו הנשוא נשא נשוא שניי, אותו הנשוא שני הוא נשוא גם על הנושא הראשון. המשל בזה |45ב| אומ' "כל חי אדם" ואם אחר זה נשא על מלת חי נשוא אחר ואמרת "כל חי צומח", הנה המלה הנשאת על חי נשאת ג"כ על האדם שהוא הנושא הראשון. וכן באמרך "כל אדם חי" ו"כל חי מרגיש", הנה מלת מרגיש הנשאת על החי היא ני נשאת גם על האדם שהוא הנושא הראשון. והוא נתחייב לנו מזה בהכרח כי כל אדם מרגיש וזהו דבר שכלי, כי אחר שמרגיש נשא על החי והאדם חלק מן החי מה שנשא על הכל בהכרח נשא על חלקיו. יזכור זה מאד ודעהו.

הקנין והענין הם הדברים הנקנים לאדם כמו החכמה והכתיבה לאדם. וכאשר היו הקניינים בלתי חזקים נקראים ענינים. וכאשר היו לו בחוזק עד שהוא בטוח שלא יוסרו ממנו, כי אם במקרים חזקים, אז נקראו קנינים. והראות ג"כ נקרא קניין וכן נקרא קנין. ומה שהוא מתנגד לקנין העדר, כמו שתאמר הסכלות הוא העדר החכמה והעורון העדר הראות. והחשך העדר האור. וכלל אומר לך כי ההפכים כמו הלבן והשחור או החום והקור כל אחד מהם יש ושוים שניהם מציאה, אבל הקנין והענין - הקנין יש הוא אבל ההעדר |46א| אינו יש בעצמו, אלא הסרת אותו הקנין ואינו נמצא אחר שנתחדש. ומלת העדר לא תאמר אלא על הנושא הראוי לקבל הקנין בעת הראוי לקבלו. המשל בזה לא תאמר על הכותל עור ולא סכל, לפי שהנושא, ר"ל הכותל, אינו ראוי לקבל לא הראות ולא החכמה. ג"כ לא תאמר על קנין אחד סכל לפי שעדין לא הגיע הזמן שהיה ראוי לקבל החכמה. וכן לא תאמר על כפיר הכלב סמוך ללדתו עור או בלתי רואה בעבור שעדין לא הגיע הזמן שיהיה ראוי לפתוח את עיניו, אבל תאמר אינו רואה, כי מלת השלילה תצדק אף על מי שלא ראוי לקבל הקנין.

ויש גזרות נקראות "מוסרות" והם כאשר חובר עם הנשוא לא או בלתי, כמו שנאמר ראובן לא צודק. והוראת הוראת ההעדר הגמור, ר"ל שהוראת שאמרנו "לא צדיק" כאמרנו "רשע". ואביא לך משל אחר: הרי שהיה אדם אחד לפנינו והיה בינוני בחכמה לא חכם גדול ולא סכל. לא תאמר עליו "זה האדם לא חכם" או "בלתי חכם", אבל תאמר עליו "זה האדם איננו חכם", בעבור כי מלת "לא" או "בלתי" תורה על הסרת הנשוא מן הנושא לגמרי. ולא תצדק זאת המלה המלה רק על |46ב| רק על נושא אחד שהוא הסכל הגמור אשר אין בו חכמה כלל. אבל מלת "אינו" או "איננו" תצדק על הסכל הגמור ועל הבינוני ועל מי שאינו ראוי לקבל חכמה. כי תאמר על קטן אחד "אינו חכם" ותצדק, ואם תאמר "סכל" או "בלתי חכם" אינו צודק. כי מלת ההעדר לא תאמר אלא על הראוי לקבל זה הקנין בעת הראוי לקבלו. והבן זה ודעהו. כי כמה דברים נפלאים נתלים בו. עד שאמרו מי שאינו יודע מה הפרש יש בין ההפכים וההעדר והקנין אינו יודע דבר. ועם אם תאמר "ראובן לא צדיק" או "בלתי צדיק" כאלו אמ' עליו שהוא רשע, ולא יצדק מאמר זה אלא על הרשע הגמור, לא על הבינוני ולא על מי שלא ראה הישוב כמו הרועה ולא על הקטן. אבל אם תאמר "ראובן אינו צודק", יצדק על הבינוני ועל מי שאינו מדיני ועל הקטן. ואלו הגזרות נקראות "מוסרות" בעבור שמוסרות הנשוא אל הנושא לגמרי. ועדין אלו יקבלו שלילה, כי תאמר "ראובן אינו לא צדיק" כאילו אמ' "אינו רשע".

כבר אמרנו בארנו למעלה כי כאשר ישא נשוא על נושא אחד, ואחר זה ינשא על זה הנשוא נשוא אחד שזה הנשוא השני ינשא גם על הנושא הראשון, כאמרנו "כל אדם חי וכל חי |47א| מרגיש", שמרגיש ינשא על האדם. ויתחייב מזה "כל אדם מרגיש". ואנחנו נקרא זאת הגזרה אשר נתחייבה מאלו השתים "התולדה" או "הרדיפה" או "הדרוש". ונקרא מלת "חי" "גבול האמצעי", ומלת "אדם" "קצה קטן" או "גבול קטן", ונקרא מלת "מרגיש" "קצה גדול" או "גבול גדול". ונקרא "כל אדם חי" "הקדמה קטנה", בעבור שהגבול הקטן בה. ונקרא "כל חי מרגיש".

תם

בנל"ך ולאע"י

לזכר ולמזל טוב צומח ועולה מטוב אל יותר טוב ומשובח לעד אמן יהיה יו' נולדה בו מרת יוליאה נכדתי מבת בת מכמ"ר יוסף אחי יצו' מהאדומי' שהיה יו'.