"פיקודא לקדשא ליה בכל יומא" מצוות אמירת קדושה ביחידת הפיקודין הזוהרית: מהדורה מודולרית דיגיטלית של הטקסט ועיבודו בחיבורים חסידיים
ליאור זקס שמואלי
תכליתה של המהדורה הנוכחית של טעם אמירת מצוות קדושה השייכת ליחידת הפיקודין הזוהרית להציג באופן טקסטואלי-מודולרי דיגיטלי טקסט זוהרי על נזילותו, וכן את עיבודיו בספרות החסידית. מהדורה זו היא ראשונה מסוגה המציגה טקסט זוהרי באופן מודולרי- יחידה דיפלומטית המאפשרת החלפה של נוסח הפנים מבין כל אחד מעדי הנוסח שנבחרו, והמציעה כנושאי כלים מגוון רב של עיבודים חסידיים לאותו טקסט. אמנם היא מבוססת על ההיגיון הקלאסי של העמדת נושאי כלים על טקסט קנוני או מרכזי, אך בעוד מהדורת דפוס על נייר מגבילה את כמות הטקסטים שניתן להעמיד על דף אחד- וגם מנתקת את הטקסט מהקשרו בספר בו הוא מופיע, מהדורה דיגיטלית זו מציגה שלושים ושישה עיבודים חסידיים שונים לפיקודא, וכן משלבת היפר- לינקים המקשרים כל פסקה למקומה בתוך החיבור המקורי. בנוסף, הנוסח המודולרי המאפשר מעבר בלחיצת כפתור בין נוסחי פנים שונים- והחלפה בין נוסח הדפוס שעמד לנגד החסידים לבין נוסחים בכתבי יד שעמדו לפני מקובלים בראשית העת החדשה- יוכל לאפשר לציבור חוקרי הזוהר, הקבלה והחסידות- שימוש גמיש שיותאם לצרכיהם. אני מאמינה שתצורה זו של מהדורה ביקורתית עשויה לשמש כדגם לחוקרים במדעי היהדות, אשר יבקשו לבחון את ההתקבלות וההסתעפות של טקסט על גלגוליו השונים.
מהדורה זו מעמידה במוקד את הפיקודא התשיעית מתוך יחידת הפיקודין, 'לקדשא ליה בכל יומא' (זוהר, ח"ג, צג ע"א). מצוות הקדושה נבחרה לשמש כדוגמה למהדורה מודולרית של העיבודים החסידיים לזוהר בשל סיבות שונות. בראש ובראשונה, נבחרה מצווה זו בשל החידוש ההלכתי שבמנייתה כחלק ממניין המצוות, שכן ריטואל ליטורגי זה לא נספר כמצווה אצל אף אחד ממוני המצוות שקדמו ליחידה זוהרית זו. בנוסף, מצווה זו ייחודית בשל ההיבט הריטואלי המובהק המצוי בה, בנוסף להיבטים התאורטיים-תאולוגיים העולים ממנה מתוך שייכותה לסוגת טעמי המצוות. מצווה זו היא בעלת משמעות ביצועית עבור החסידים, ועל כן משמשת צוהר לבחינת אופני שזירתה של מסורת קבלית עם פרקטיקה ליטורגית בספרות החסידית.
יחידת הפיקודין שבתוכה נמנית מצוות הקדושה, מהווה יחידה עצמאית בספרות הזוהר, ומכונה גם 'פיקודא' על שם המילה הפותחת רבות מדרשותיה. בזוהר הנדפס פוזרה יחידה זו בין הפרשיות השונות לפי שיקול דעת המדפיסים, כפי שאירעלחיבור 'רעיא מהימנא'. אף כי במהדורות הדפוס של הזוהר אין הבחנה בין יחידת הפיקודין לבין רעיא מהימנא ולמרות ששתיהן עוסקות בטעמי המצוות, מקובל כיום להניח כי החיבור רעיא מהימנא מאוחר מיחידת הפיקודין ושונה ממנה בסגנונו. מסיבה זו שיער גרשם שלום שהפיקודין היוו מקור השראה לרעיא מהימנא.1 אפרים גוטליב עקב אחר תולדותיה של היחידה במעברה מכתבי היד לדפוס,2 והראה כיצד שולבה יחידת הפיקודין בזוהר קרימונה באופן מפוזר לפי תוכן ענייני הפרשות, בדומה לרעיא מהימנא, אך עם זאת הוא הצביע על סימנים לכך שהמדפיסים הבחינו בשוני ביניהן על פי כתבי היד שהיו לפניהם. לעומת זאת בדפוס מנטובה, בשל המצאי המוגבל של כתבי היד שעמדו לפני המדפיסים, זיהו המדפיסים את המאמרים עם ה'רעיא מהימנא'. טעות זו של המדפיסים השפיעה על התקבלות יחידת הפיקודין, ועל ריבוי הציטטות שלה על ידי מקובלים וכותבים חסידיים מאוחרים, אשר מכנים אותה לרוב 'רעיא מהימנא' או סתם 'זוהר'.
העיבודים החסידיים המובאים במהדורה זו למצוות אמירת הקדושה משלבים מקורות קבליים, הלכתיים וחסידיים נוספים, ובהם בין היתר ציטוטים זוהריים נוספים ופרשנות לוריאנית. על גבי הפסיפס הייחודי שיצר כל פרשן חסידי ממקורות קדומים שעמדו לפניו, ניתן במקומות רבים לזהות פרשנויות ועיבודים מקוריים ועצמאיים, כך שפילוח מקורות העיבוד מאפשרים זיהוי של התרומה הייחודית של כל אחד מהכותבים לתולדות פרשנותה של מצוות אמירת הקדושה. בחינה של כל אחד מן הטקסטים החסידיים עשויה להאיר את מעמדו של הזוהר בתוך השיח הפרשני אל מול מקורות אחרים המובאים באותו פירוש. הצבתם של כלל העיבודים שאותרו מתוך הספרות החסידית בכללה, מדגישה את עושרם וריבויים של המקורות החסידיים אשר נפוצו באזורים גיאוגרפיים שונים ועל פני יותר משתי מאות של יצירה. מעבר לגילוי ההבדלים בין עדי הנוסח של הפיקודין, תוכל מהדורה זו לשמש ככלי בידי החוקרים לבחון את התקבלותה והשפעתה הרחבה של היחידה על ההגות החסידית לזרמיה, ואת המגוון והשוני באופני הציטוט והשימוש בזוהר.3 אמנם, מחקרים רבים הוקדשו לבירור סוגיות שונות ביחסי קבלה וחסידות,4 אך טרם נחקר באופן מקיף וממצה תפקידו של הזוהר כטקסט קנוני בעיצוב הטקסט החסידי, ומהדורה זו מבקשת להניח מסד בכיוון זה, על ידי פריסה ראשונית של המנגנונים ההרמנויטיים של התקבלותו.
לאור ההשפעה הלוריאנית המרכזית על ההגות הקבלית בזמן המודרני ובפרט על ספרות חסידית,5 המהדורה מציבה כלי מחקרי להערכה של מידת הקריאה הבלתי אמצעית בזוהר כטקסט קנוני לעומת קריאה על רקע הקבלה הלוראינית בספרות החסידית. כלומר, עד כמה נקרא הזוהר דרך העדשה והטרמינולוגיה הלוריאנית- ועד כמה הוא עומד כטקסט בפני עצמו. מחקר זה ישפוך אור על תפקידם של הטקסטים החסידיים בעיצוב מעמדו של הזוהר, וכן להפך- כיצד הזוהר, כטקסט בעל סמכות, העניק למצטטים ממנו אישור ותוקף לבטא חידושים משלהם, בעודם נתלים בו. כמו כן, מחקר זה יציע את הבסיס הטקסטואלי הראשוני לבחינת השאלה עד כמה פעלו הטקסטים החסידיים כהמשך ישיר לספרות הקבלית- ועד כמה הם סטו וחרגו ממנה. הוא ינתח וימפה מגמות פרשניות ומוטיבציות בולטות בעיבוד הטקסט הזוהרי אצל כותבים חסידיים שונים, וידגיש את ההטרוגניות של הכתיבה החסידית. ניתוח זה יחשוף שלוש מגמות מרכזיות: מגמה הלכתית, מגמה דרשנית-מוסרית, ומגמה קבלית לוריאנית, ויתן לכל אחת מן המגמות מספר דוגמאות. בבחינה עתידית, בכוונתי להציע בחינה תוכנית ותמטית של כל אחד מן הטקסטים ולהראות את התרומה הייחודית של כל אחד מן ההוגים בעיצוב מחדש של התוכן הלקוח מהזוהר; בחינה שתבחן את משמעותה הפרשנית של פרספקטיבה מודרנית המורכבת ממכלול של כתבים ומסורות קבליות וחסידיות שנכתבו מאז שנכתבה יחידה זוהרית זו ועמדו לפני הכותבים השונים.
מהדורה זו היא חלק ממיזם רחב יותר שאני מובילה בשם 'הזוהר של חסידים' שתכליתו לבחון את התקבלות הזוהר בהגות החסידית- מבחינת מעמד החיבור וסמכותו הקנונית אל מול הקבלה הלוריאנית, השפעת תכניו התיאוסופיים על דרשנות חסידית, השפעתו על הפסיקה ההלכתית ועוד. בנוסף, בחינת השפעתה של יחידת הפיקודין ורעיא מהימנא על טעמי המצוות החסידיים היא חלק מעבודה מחקרית אחרת בה אני עוסקת בשיתוף עם ד"ר רועי גולדשמידט והיא בחינת סוגת טעמי המצוות החסידית, ביחס לספרות טעמי המצוות הקבלית.
שיטת הכנת המהדורה
המהדורה של ה'פיקודא' התשיעית מתוך יחידת הפיקודין היא הראשונה מסוגה המעמידה מהדורה מודולרית של נוסח היחידה הזוהרית, כולל הבדלי נוסח בין דפוסים מרכזיים שנפוצו במזרח אירופה. היא מציגה נוסח פנים דיפלומטי של שני נוסחי הדפוס העיקריים שהיו נפוצים במזרח אירופה, לצד כל אחד מכתבי היד של היחידה הידועים לי, יחד עם אפרט חילופי נוסח מתאים. הצגת עדי הנוסח השונים נועדה לאפשר לקורא לבחון אילו מהדפוסים שימשו את החסידים, וכן לעקוב אחר השפעת כתבי היד על עיצוב הנוסח בדפוסים במזרח אירופה. למעשה, העתקות שונות בכתבי יד ונוסחי הדפוס השונים מהווים חלק מתולדות הפיקודין כטקסט זוהרי נזיל בתצורותיו המשתנות מימי הביניים עד לקליטתו ועיצובו מחדש בטקסטים חסידיים בעת החדשה. מהדורה זו מאפשרת אפוא לקורא לבחון את נזילות נוסח הזוהר כיון שניתן באמצעותה לעבור בלחיצת כפתור בין כל אחד מעדי הנוסח, תוך הצגת חילופי הנוסח שלו. על פי בחירת המשתמש מוצגת מהדורה דיפלומטית לאותו עד נוסח שבחר, בצירוף אפרט חילופי נוסח. תצורה זו אינה מתיימרת לשחזר נוסח "אידאי" של הפיקודין - urtext, אלא לעקוב אחר 'הפיקודין' השונים. טקסט קצר של כל אחד מן העיבודים מובא על דף המהדורה, וכן קישור למיקומו בספר ממנו הוא לקוח, על מנת לאפשר לקורא בחינה של העיבוד בתוך הקשרו בחיבור החסידי. אף כי פרשנות קבלית ענפה אומצה על ידי ההוגים החסידיים ושולבה לצד הציטוטים של מצוות הקדושה בפיקודא, לפרשנות הלוריאינית המופיעה בפרי עץ חיים לר' חיים ויטאל, בעריכתו של מאיר פופרש, תפקיד מכריע, ועל כן הובאה גם היא בין נושאי הכלים על של מהדורה מודולרית זו.6
אופייה הספרותי של יחידת הפיקודין
אחד המאפיינים הבולטים של יחידת הפיקודין, היא שכלל המצוות המופיעות ביחידה זו הוא שייכות לקטגוריה של מצוות עשה. מבחינה פילולוגית, הלשונות שביחידה מתאימים לאלו של די ליאון וכן לאלו הרווחים בחיבור הספרותי המכונה במחקר המודרני 'גוף הזוהר'.7 כמו כן, הרעיונות המובעים ביחידה זו מתאימים לרעיונות ולדרשות המובאות בספר הרימון, כפי שהציג וולפסון בעשרות הערות במהדורתו לספר הרימון. נטע סובול ערכה מחקר מקיף ומעמיק על יחידה זו, בו היא דנה במבנה כמו גם בתוכן ובסגנון שלה, וכן בדמיון ובשוני בינה ובין יחידות זוהרית אחרות.8
בדברים הקצרים הבאים של מבוא זה, אבקש לסמן את הלשונות המשותפים ליחידה עם לשונות מגוף הזוהר וספר הרימון, באופן שידגיש את הזיקה ההדוקה בין החיבורים הללו. על מנת לשרטט תמונה שלמה של העיסוק של די ליאון בטעמי המצוות, חשוב להתייחס גם ליחידה העוסקת במצוות אשר מופיעה בחלק המכונה 'הקדמת הזוהר', המצוי בדפוס מנטובה בין דף יא ע"ב- יד ע"ב. גוטליב ובעקבותיו גם סובול הדגישו את נפרדותן של שתי היחידות, זו של ה'פיקודא' וזו שבהקדמה, אף כי ככל הנראה, שתיהן יצאו מתחת ידיו של די ליאון.9 היחידה המופיעה בהקדמת הזוהר מכילה ארבע עשרה מצוות, ועוסקת בחלקה הגדול במצוות המופיעות גם בפיקודין, כגון מצוות ידיעת השם, לימוד תורה, פריה ורביה, ברית מילה, הנחת תפילין ושמירת שבת. בנוסף, בשתיהן קיים עיסוק ב'סטרא אחרא', ברצועה הרעה המלקה לאדם, וכן בלילית הפוגעת בנשמות התינוקות שנוצרו מזיווג שאינו כשר. עם זאת, על אף הדמיון המבני והלשוני, ברוב המצוות הפרשנות המופיעה בפיקודא אינה חזרה בעלמא על הפרשנות הזוהרית המובאת בהקדמת הזוהר, אלא היא מאירה בהן פנים חדשות. כך למשל, בעוד שבהקדמת הזוהר ישנה אזהרה מפני יראת עונש הנחותה יותר, בדומה למופיע בספר הרימון, ביחידת הפיקודין אין דגש על מעלתה של יראת הרוממות.
פתיחתה של יחידת ה'פקודא' מביעה את הרעיון, המופיע כבר בפירוש שיר השירים לר' עזרא מגירונה10 ומצוי לאחר מכן גם בספר הרימון,11 על פיו מצוות עשה הם כנגד הזכר, ומצוות לא תעשה כנגד הנקבה: 'כל פקודי אוריתא אימן בתרין גוונין דאינון חד זכור ושמור. זכור לדכורא שמור לנוקבא'. 12 פתיחה זו מכילה גם את הקביעה שראשית וסוף כל המצוות הוא לדעת את השם, 'בכלל ובפרט'.13 ידיעה זו מופיעה גם בתור המצווה הראשונה בטעמי המצוות לר' עזרא מגירונה,14 שם עולה ממנה שתכלית המצוות היא הגשמת הדבקות והייחוד המפורטת בהמשך החיבור. בנוסף, הפיקודא עוסקת בשאיפה לדבקות באל, בה ניתן לזכות מתוך קיום המצוות הן כעבד הן כבן, בצורה שלמה ומלאה.15 מעלתם של ישראל כבנים בכורים חוזרת במהלך היחידה, כמעמד המוקנה להם בזכות המצוות המבדילות אותם כ'אדם', לעומת הגויים שלא זכו בהן ובשל כך אינם קרויים 'אדם'.16 יחסו של הקב"ה אל עם ישראל כבנים מתבטא בהצלתם מסטרא אחרא: 'לפורקנא דלא ישכח עליהו סטרא אחרא עילא כלל. ובכלא נטיר לון קב"ה כאבא על בנין'.17 שמירה זו מתאימה לתפיסת המצוות כשומרת על הפרדה בין צד הקדושה לצד הטומאה, הצד האחר.
תכלית עבודת המצוות היא שהאדם כבן האל ישיג דבקות באביו, כך ש'בן אתדבק תדיר באבוי בלא פירודא כלל לית מאן דימחי בידיה'.18 אדם המשיג מעלה זו, זוכה שהקב"ה עצמו יכריז עליו ברקיע: 'דא איהו ברנש דקב"ה אכריז עלוי בכל אלין חייליו ומשריין דכל עלמין ובכל אינון רקיעין אזדהרו בפלניא מהימנא דבי מלכא רזא דבי מלכא וכל גנזי דמאריה בידיה זכאה איהו בהאי עלמ' וזכאה איהו בעלמ' דאתי'.19 כרוזים שמימיים מעין אלו מתאימים גם לרוח החיבור סדר גן עדן ולכתבי די ליאון, ומהווים מוטיב חוזר בזוהר. דימוי נוסף המופיע בפיקודין המוזכר בהקשר של אדם המקיים את המצוות, הוא הדימוי הזוגי. כך מתואר כי האדם ה'מתעסק באמונה העליונה', שהיא לשון נקייה לזיווגו עם השכינה, משיב לו הב"ה כגמולו, שהשכינה שורה עליו ואינה עוזבתו: 'ומאן דאתעסק בה אתעסק במהימנותא עילאה, קב"ה אשרי שכינתיה בגויה שלא תעדי מיניה'.20 לא זו אף זו, המתחזק בתורה מתחזק ודבק באילן החיים, המקביל לספירת תפארת, וכך, אולי גם באמצעות השכינה השורה בו, זוכה הבן להדבק באביו העליון.
לקביעה הפותחת את הפיקודין, בדבר תכלית ידיעת ה', מצטרפת ההקבלה החז"לית בין תרי"ג מצוות לאברי האדם, ממנה נגזר כי המצוות מביאות רפואה לכל איברי גוף האדם.21 מהמשך הפיקודין עולה, כי המצוות לא רק מכוונות כנגד גוף האדם, אלא גם כנגד האברים העליונים המכונים שושנים.22 על פי דימוי זה, תפקידו של האדם דומה לליקוט שושנים,23 המורה על הזהות בין האברים העליונים ('שייפין עלאין') לשמות האלוהיים.24 ייחוד עליון זה מתואר גם כ'קרבן שלם', תיאור המבוסס על דרשת הבהיר אודות הקרבן כמקרב הכוחות העליונים.25 כך קושרת הדרשה בין תכלית בריאתו של האדם שניתנה לו עוד בגן עדן 'לעובדה ולשומרה' (בראשית ב טו), ומתאימה לדימוי ליקוט השושנים, לבין עבודת המקדש והקרבנות, וכן לייחוד שמות האל, בהתאם למסורת הסוד הקדומה.26 מלבד הייחוד העליון, משפיעות המצוות לתיקון הלבנה- הסיהרא שהתמעטה, הלא היא השכינה. כך למשל מתואר כי הקרבן מסלק את הזוהמה מהמקדש וגורם להארת השמש בירח באופן שלם.
כחלק משרטוט מערך המצוות, עוסקת היחידה בהמשך גם בתפקידה של מידת הדין בתוכה. כך, יראת העונש, המשמשת כגורם מרתיע כנגד החטא, מצויירת ביחידה כדמותו של ה'פולסא דנורא',27 המלקה את החוטאים, דימוי ששימש את חז"ל בתיאור כוחם מעורר האימה של המלאכים.28 בהמשך, בביאור טעם המזוזה, מתואר כח השמאל באופן ציורי הן כשד הדרוך ומזומן לפגוע באדם מחוץ לו, הן כיצר הרע המצוי בתוכו. הדמוניות מתפקדת כיצר הרע המשמש באופן כפול, גם ככוח מקטרג וגם כמפתה: 'ההוא יצר הרע מקטרג לברנש ומפתי ליה למעבר על פקודא דמאריה'.29 בראש השנה מתואר כוח הדין כקטגור שבידו חרב הקוטל והמלקה את החייבים במשפט, על מנת שיראו מלפני הקב"ה.30 פעולתו של כוח הדין במועד זה מתוארת בפרוטרוט, תוך שהיא נקשרת לסיפור יעקב ועשו. לפיו, האחים פועלים בזמן ש'תכהינה עיניו מראות' (בראשית כז א), הרומז על כך שמדובר בעת חשכה הן לספירת יצחק, הדין העליון, הן ללבנה המסמלת את השכינה, הדין הרפה. יש לציין שהמערכת הדמונית מתוארת כאן ככפופה לקב"ה ולא כמי שנאבקת בו, כאשר תפקידה לקדם את ההכרה האנושית בכך שיש דין ויש דיין.31
יתר על כן, תפקידן של המצוות לא רק להגן על האדם מפני המשטינים, אלא להרחיק מהאלוהות את הטומאה, תוך מלחמה במציאות הדואליסטית32 המאיימת על האל עצמו, כפי שמתברר מטעם ברית המילה: 'דהא כל עובדין דישראל עבדין לתתא מתערי עובדא לעילא. ובההוא זמנא אתדחיא ההוא ערלה מעל עמא33 קדישא לעילא'.34 בנוסף, כנגד הערלה המייצגת את הדמוניות הזכרית, ישנה גם דמוניות נקבית המכונה 'אשת זנונים',35 שכן 'כמא דאיהו בסטר' דקדושא דכר ונוקבא הכי בסטר מסאבו דכר ונוקבא'.36 אף כי לא מפורטת הדינמיקה של הפעילות הדמונית של הערלה או של אשת הזנונים, אפשר להסיק שרמז יש כאן לכך שאשת הזנונים, בהיותה מקבילה לאשת החיל עטרת בעלה, קרי השכינה, עלולה להתחבר עם המלך העליון בעקבות העבירות. דינמיקה מעין זו פותחה בהרחבה אצל ר' יוסף הבא משושן בתיאור תפקידה של פילגש האל, וכן בזיקה של זו עם הצד הטמא של הברית המיוצג בצינור השמאל.37
לאור ריבוי הדימויים הדואליסטיים ביחידה קצרה זו, היחידה עצמה מעלה את השאלה 'ואי תימ' להון הוו מקריבי קרבנא? לאו הכי אלא כלא לקב"ה סליק ומתקרב. ואיהו פריש מזונא לכלהו אכלוסין דסטרין אחרנין שיתהנון בההוא דורונא דבנוי ויתהדרון רחימין דילהון'.38 קושיה ותירוץ אלו, אף כי על פניו מבטלות את ההנחה שהקרבנות ניתנים ישירות למקטרגים, למעשה חושפות את חוסר הנחת הנוצר כתוצאה מהעיסוק הרב בכוחות הרוע וריצויים. לכן, אף על פי שלכאורה דיון זה נועד לעמעם את מסקנותיו הדואליסטיות, אציע קריאה של חשד, לפיה יש להבין את הדרשה כמתפקדת להעברה של אותו רעיון דואליסטי. זאת בדומה לשימוש במילים הפרשניות 'כביכול' ו'כאילו', המשמשות כאינדיקציה למסרים רדיקליים העומדים בעינם, על אף הניסיון לטשטש או לעדן אותם באמצעות השימוש בהן. מצוות הקדושה המוצגת במהדורה זו אמנם אינה מתמודדת באופן ישיר עם היבטים דואליים אלו, אך היא מדגישה את התכלית התאורגית של התפילה כמייחדת בין הכוחות העליונים.
מצוות אמירת קדושה בפיקודין
מוקד העיסוק בטעם המצוות של אמירת הקדושה, בהתאם למסגרת הרעיונית המרכזית של הפיקודין, הוא ההשפעה התאורגית של מעשה האדם, אשר בעת אמירתה בתפילה, יוצר ייחוד בין כוחות העליונים. כוחות אלה מיוצגים באמצעות תנועה דינמית של האותיות העבריות השונות, המעטרות את כסאו של הקב"ה.39 הטעם נעוץ בתפקידה התאורגי כחלק מתהליך דו כיווני של השפעה מלמטה למעלה, ומלמעלה למטה. תפקידו של האדם באמירת הקדושה, לחבר ולייחד בין הדרגות העליונות, כלומר בין הספירות העליונות והתחתונות. תהליך זה גורם להתעוררות והשפעת הקדושה מלמעלה למטה, על ראש הצדיקים (וראו בפיקודא קדושא, זוהר, ח"ג, צג ע"א: 'עביד וכלא לנחתא מגו קדושתא דלעילא לתתא לקדשא כל חד גרמיה בהאי קדושתא לנטלא ליה למפרש פרישו דקדושתא על גביה. ורזא ונקדשתי בתוך בני ישראל בקדמיתא ולבתר אני יהוה מקדשיכם'). על פי דברים אלה, החזרה על המילה 'קדוש, קדוש, קדוש' שלוש פעמים במהלך הריטואל מסמלת את החיבור בין שלוש חלקי מערכת הספירות: הראש (הכתר), האמצע, המרכז (ו), והסוף (המלכות). בנוסף, הטעם עוסק גם בחיבור ביו הזכרי לנקבי, המיוצגים באותיות ו' ו-ה', אשר הוספתן למילה קדש, יוצרת את המילה קדושה.
הפיקודא אינה מתייחסת במפורש למקורותיה הקבליים, בדומה למגמת העלמת המקורות שבספרות הקבלית הקסטיליינית. עם זאת, היא מצטטת לקראת סופה את המקורות הקדומים הפיקטיביים 'ספרא דרב ייסא סבא', 'ספר קדמאי'.40 בנוסף, ניתן למצוא בפיקןדא מאפיינים של ספרויות קדומות, כך למשל היא משלבת בתוכה את ההיבט התוכני, במסגרת הספרותית של שאלה ותשובה, 'באן אתר יקדש בר נש', ובכך מהדהדת מבנה מדרשי מוכר.41 כמו כן, היא מכילה היבטים ספרותיים של ספרות סוד קדומה כגון תיאור תפקיד המלאכים בעיטור הריטואל הליטורגי. אולם, בעוד לפי מקורות רבים מהספרות התיאורגית הקסטיליינית המעשה התאורגי אינו תלוי בכוונת המבצע, כאן ישנה הדרכה מפורשת ומפורטת לכוונה התאוסופית הנדרשת בעת אמירת הקדושה, תוך העמקה במילים השונות, על האותיות המרכיבות אותן.
הפיקודין בפרשנות החסידית
כותבים חסידיים ציטטו, עיבדו והתייחסו למצוות אמירת הקדושה של הפיקודין במגוון סוגות ספרותיות: בספרי ביאורים על הזוהר, ספרות הלכתית, ספרות דרוש, ספרות טעמי המצוות, ובספרות עיונית חסידית. כפי שעולה מן המהדורה מקורם של רוב הציטטות והעיבודים של מצוות הקדושה שבפיקודין בספרות הדרוש החסידית. נוסף לכך, מצויים גם שני שימושים בה בז'אנר טעמי המצוות (דרך מצוותיך לצמח צדק, ואוצר חיים ליצחק אייזיק ספרין), שניים בפירושים על הזוהר (תפארת החנוכי לחנוך ליינר ראדזין וזוהר חי לר' יצחק אייזיק ספרין), בחיבור מעין כלאיים בין פרשנות על הזוהר לעיסוק הלכתי (שולחן ערוך הזוהר), ובטקסטים הלכתיים. מבחינת אפיון בתי המדרש, ישנו ייצוג למגוון זרמים חסידיים, אך נוכחות בולטת במיוחד בספרות חב"ד לדורותיה, איז'ביצא-ראדזין וקאמרנא.
בעת ניתוח הדרשנות החסידית על ה'פקודא' של הקדושה זיהיתי שלוש מגמות פרשניות: מגמה הלכתית, מגמה דרשנית-מוסרית, ומגמה קבלית. בקבוצה הראשונה, דרשת הזוהר שימשה כמקור לדיון הלכתי על מעמדה של אמירת הקדושה, תוך התייחסות לסוגיית מעמדה של הקדושה כמצווה מדאורייתא, כעולה מהפרי עץ חיים, וכיצד זו מתנגשת עם עקרונות הלכתיים אחרים במניית מצוות, פסיקות של ראשונים אחרים ועוד. במקורות הדרשניים-מוסריים, הזוהר מובא על מנת ללמוד ולחזק הדרכה מוסרית בעבודת האל, בעיקר בנוגע ליחסי הגומלין בין מעשה האדם לשפע האלוהי העליון. בקבוצה זו, אין פירוט ופיתוח מלא בעניינים הקשורים למבנה המכני של מערכת הספירות או הפרצופים והתאורגיה. בקבוצה השלישית, הציטטה הזוהרית משולבת תוך פירוט של תכנים קבליים מורכבים יותר, הכוללים מסכת שלימה של דימויים ומקורות קבליים. בדברים הבאים,אבקש לתת ראשי פרקים לסיווג הדרשות השונות על פי מקבץ זה. מובן כי לדרשות השונות ישנן מאפיינים נוספים אותן ניתן לסווג במגוון קטגוריות, אך בחרתי בקטגוריות אלו בהתאם לשאלות היסוד המנחות את חקר הפרשנות החסידית על טעמי המצוות, על מנת שיסייעו לחשוף יחסי קבלה-הלכה ופרשנות חסידית. מחקר המשך יוכל להעמיק עוד בנושאים כגון שרטוט ההרמנויטיקה של כל אחד מהטקסטים בתוך הקשרו בחיבור שממנו לקוח, הבחנה כרונולוגית או גיאוגרפית בין פרשנויות שונות, הבחנה בין טקסטים קבליים הנשענים על טרמינולוגיה לוראינית לבין אלו שנעדרים אותה, תפיסות רעיוניות ועוד.
מגמה הלכתית
יחידת פיקודין היא, כאמור, החיבור הראשון המונה את אמירת הקדושה במניין המצוות, עניין אשר עורר תמיהה וקושי אצל הפוסקים החסידיים. בדיונים אלו מעלים ההוגים שיקולים הלכתיים שונים על מנת ליישב את מניית המצווה בפיקודין המכונה בפיהם 'דעת הרעיא מהימנא', אשר למרות שנחשבת דחוקה לאור מניין המצוות של הרמב"ם והראשונים, היא מחוזקת על יד חיים ויטאל בפרי עץ חיים.42 ככלל, ביחס למקורות שעמדו לנגד הפרשנים החסידיים בהקשר זה, מהווה הפרשנות הלוריאנית לפיקודא הקדושה אחד המרכזיים שבהם.
במגמה ההלכתית, בולטת השפעתו של מנחם מנדל שניאורסון המכונה 'הצמח צדק'. מנחם מנדל שניאורסון (1789-1866) היה האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חב"ד, ונקרא על שם חיבורו ההלכתי שו"ת ה"צמח צדק". הכינוי של מנחם מנדל, 'הצמח צדק', על שם ספרו, מבטא את המחויבות הנומיסטית העמוקה שלו כמנהיג חסידי. בשילוב בהגותו בין כתיבה חסידית-תאולוגית לבין עניינו בחוק היהודי- דרך פסיקת הלכה, המשיך את פועלו של מייסד החסידות ר' שניאור זלמן מליאדי.43 עניין זה התבטא לא רק בפסיקתו ההלכתית, אלא גם בחיבורו החשוב, "דרך מצוותיך", המבאר מבחר של טעמי המצוות על פי הסוד, אותו נזכיר בהמשך, כדוגמה לשילוב בין המגמות הפרשניות השונות. בשו״ת ה"צמח צדק", דן מנחם מנדל שניאורסון בשאלה האם יש לדלג על תוספות מדרבנן של חנוכה ופורים כדי להגיד קדושה עם הציבור, וכביסוס לשיקוליו הביא מדברי חיים ויטאל בפרי עץ חיים והזוהר. הוא פסק שאף כי הקדושה היא מדאורייתא אין לדלג על קטעי כמו 'על הניסים' בשל שיקולים הלכתיים אחרים. מקור זה שימש פוסקים הלכתיים שבאו לאחריו. כך למשל, בשפתי שלמה על בראשית, ר' שלמה ישראל פרישוואסער ציטט את הזוהר כבסיס לדיון ההלכתי וציטט את האר״י ודברי הצמח צדק, אך לבסוף פסק שאמירת קדושה היא מדרבנן בלבד. גם בליקוטי שיחות למנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש, האדמו"ר האחרון של חב"ד מובאים דברי הזוהר, הפרי עץ חיים, והצמח צדק', לצד דברי ראשונים, בתוך דיון על מניית המצוות. הרבי מליובאוויטש התייחס שם לזוהר כמקור סמכות הלכתי וקבע שהן אמירת קדושה הן מסירות נפש נחשבות מצוות דאורייתא על פי הזוהר, תוך שימוש בדברי חיים ויטאל בשערי קדושה כראיה: 'ועייג״כ בשערי קדושה להרח״ו ח״א שער ד׳ שכתב: מ״ע של תורה כו' לקדש את שמו יתברך במסירת נפש כו' מ״ע של תורה כשאר מפרשים וס׳ הזהר כו' לקדש את שמו ית׳ במס״נ בפסוק שמע ישראל כו' לקדש את שמו בנקדישך — הרי בפירוש דשניהם נחשבים למ״ע מן התורה לדעת הזהר'. דיונים הלכתיים נוספים מובאים גם ב'תורת כהן' לר' אלכסנדר זיסקינד כהנא מן המאה הי"ט, וגם בדיונים מאוחרים יותר מהמאה העשרים, כגון בדיוניו של ר' ברוך אבערלנדר, בפירוש אבן יקרה על שו"ע הזהר לר' אברהם אביש צינוירט,.
מגמה דרשנית-מוסרית
לצד המגמה ההלכתית, ישנו מקבץ בולט של הוגים חסידיים שהביאו דברים מתוך הפיקודא הזוהרית על מנת להדריך את האדם בעבודת האל. מקורות אלו אף הזכירו לעיתים את הפרשנות הלוריאנית המופיעה בפרי עץ חיים, אך בעיקר כדי להדגיש עקרונות כלליים בעלי דרישה נורמטיבית לגבי הזיקה ההדדית בין האדם לאלוהות בעניין הקדושה. בחלקם, בולטים ערכים מסוימים שיצא שמם כמזוהים עם התנועה החסידית כגון קידוש האכילה (כפי שארחיב בדברי הפרי צדיק), או קדושת הברית של הצדיק (כפי שמובא בבאר מים חיים). אמנם הטקסטים הללו הטרוגניים מבחינת רעיונית, אך קיים ביניהם דמיון פרשני באופי הציטוטים מן הזוהר. המכנה המשותף הבולט בהם הוא העדר דיון בדקדוקים קבליים הנוגעים לאופני ההשפעה של מצוות הקדושה על ספירות שונות או פרצופים, במכניקה של הבחינות אלוהיות שונות, או שילוב של טרמינולוגיה טכנית לוריאנית. בתוך מקבץ זה אפשר לכלול את הדרשות בבאר מים חיים, בליקוטי הרי"מ, בשפת אמת, בית אהרן לר' אהרן מקרלין, חיי הלוי ליוחנן הלוי ווזנר מחסידות סקווירא, ואף את הפרשנות הזוהרית- תפארת החנוכי, וייטב לב.
אחת הפרשנויות המוסריות- חסידיות המדגימות את המגמה הדרשנית באופן מובהק ניתן למצוא בבאר מים חיים. חיים טירר (~1740-1817) בבאר מים חיים פירש את הפיקודא של הקדושה הזוהרית המדברת על שלוש קדושות בעולם העליון, כעוסקת בקדושת גוף האדם. מעתק זה בין הדרשה המקורית הזוהרית העוסקת בעולם התאוסופי העליון לקדושת גוף האדם מייצג תהליך של העברה והפנמה של התכנים התאוספי, אל האדם כאתר המקדש, 'מקדש אדם'.44 קדושת הגוף מושגת, בהתאם לאתוס הזוהרי, והמשך חיזוקו בעת החדשה, דרך קדושת הברית, הטהרה המינית. הדגש על קדושת הברית והטהרה המינית חוזר בחיבור זה, ובחלק מן החסידויות במאה ה21 אומץ כאתוס המרכזי הלכה למעשה. מכיוון שדבריו של הבאר מים חיים מדגימים את ההרמנויטיקה של ההפנמה אותו יוצר הטקסט החסידי בשימוש שלו בטקסט הזוהרי:
הוא אומרו בזוה"ק (חלק ב', נ"ב.) על הג' קדושות שאנו אומרים בכל יום תמיד פעמים קדוש לעילא קדוש לתתא קדוש באמצעיתא. כי עיקר היחוד השלם הוא כאשר האדם מקדש ומטהר אבריו ומיחדן לאל אחד בקדושתו. וקדוש לעילא הוא החצי שלו למעלה כמו הלב והזרועות וכו' והראש. והחצי לתתא, הוא השוקים והרגלים. וקדוש באמצעיתא, סוד אבר הברית שהוא העומד באמצע וכלול מכל הגוף כי בו מתיחדין כל הגידין מכל הגוף. ואדם המקדש כולם לה' נעשה היחוד בשלימות על ידי בחינת צדיק יסוד עולם שהוא מאן דנטיר ברית, ועיקר עיקר הקדושה הנזכרת בתורה הוא בבחינת הברית.45
מהדברים כאן עולה בבירור הזיהוי של מצוות הקדושה עם שמירת הברית, שלא עולה מדברי הזוהר, אף שלאות וא"ו היבט פאלי מובהק בספרות הזוהר. בכך, למעשה התמיר ר' חיים טירר את מצוות הקדושה שמשמעה המקורי ברית לשון ואמירה ליטורגית בברית המעור ובקדושה מינית. יקותיאל טייטלבאום (1808-1883) הרחיב מעט יותר את השימוש בציטטה המן הפיקודין, תוך התייחסות לבאר מיים חיים, אך ללא הזכרה מפורשת של עניין הקדושה המינית. בפירושו לפרשת קורח הוא מביאה כביסוס לטענה טלאולוגית, על פיהתכלית הבריאה היא התעוררותא דלתתא, כלומר מעשה האדם, המשפיע על העליונים, כאשר ההשפעה מיוצגת באמצעות האות ואו: 'ביאור הדברים לדעתי, כי תכלית בריאת העולם הוא להמשיך קדושתו עד למטה לארץ, וזה נעשה על ידי אתערותא דלתתא של ישראל המעלים מיין נוקבין מתתא לעילא, אחר כך ממשיכים קדושתו למטה עליהם, וזה נעשה על ידי ו', צינור הממשיך ומשפיע מתתא לעילא ומעילא לתתא'.46
ב'ליקוטי הרי"מ', השתמש מייסד חסידות גור ר' יצחק מאיר אלתר (1799- 1866) בפיקודא על הקדושה על מנת להראות את כוח עשיית הקדושה בארץ כגורמת להשפעת קדושה מלמעלה. למהלך זה הוסיף עקרונות חז"ליים שלרוב נזכרים בהקשר של תורת הגמול: 'ונראה לומר, שעל ידי שמקדשים שמו על ידי זה זוכה האדם שה' מקדשו, כמו שכתוב אני ה' מקדשכם, מדה כנגד מדה'. בדרך דומה הלך נכדו יהודה ארייה לייב מגור ((1847¬1905), אך פיתח גם את המוטיב של שילוש הקדושה המוזכרת בזוהר. בדרשת השפת אמת על אמור, הוא ציטט את הפיקודא על מנת להדגיש את הכוח של משיכת הקדושה לעולם בשלושה דרכים: תורה, מצוות, וקדושה עצמית שנתנה בתוך עם ישראל: 'ונראה לבאר, כי ג' קדושות הן בזוה"ק (אמור צג ע"א) קודש קדוש קדושה ונראה שהם הני תלתא. דאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. ואיש הישראלי יכול לזכות אל הקדושה על ידי ג' כוחות אלו הקדוש ברוך הוא וברוך שמו קדוש ונבדל וגבוה מכל גבוה והוא קדש'.47 דרשה זו משלבת ת האמירה הקווזי-זוהרית על קב"ה, אורייתא וישראל כאחד, שהופצה בכתבים חסידיים ומקורה ברמח"ל, כדי להדגיש מסר דתי כללי: קדושה ישראל נשענת על לימוד תורה, קיום מצוות, וכן על מהות פנימית המאפשרת ליהודי את השגת המעלה העליונה של הקדושה.48 אמנם במקור נוסף בשפת אמת, בחלק הליקוטים, מוזכר גם האר״י, אך גם שם הדרשה אינה משלבת טרמינולוגיה לוריאנית מפורטת, אלא מביאה ציטוט נוסף מזוהר תרומה על מנת לדון בשאלה מדוע דרגת קודש, אינה נקראת בשמה, אלא קדוש. נוסף לאלה, שילב גם ר' צדוק הכהן מלובלין בפרי צדיק את הציטטה הזוהרית יחד עם מימרות נוספות מן הזוה (בהעדר מושגים לוריאניים) כדי להדגיש את יחסי הגומלין בין האדם לבין הקדושה. המסר המרכזי של הדרשה מעמידה את קדושת האכילה והשתייה ומעלת הצדיקים במימוש קדושה זו. האדם המקדש את השבת, בייחוד בסעודותיה זוכה שיתקדשו כל סעודות החול שלו, בדומה לכהנים שבזכות אכילת לחם הפנים זכו שיתקדשוכל אכילותיהם. השימוש במקורות קבליים אך תוך דילול הטרמינולוגיה התאוסופית אך בהדגשת המסר הדתי עבור השומעים מאפיינת את הציטוטים הללו מהמגמה הדרשנית-מוסרית.
מגמה קבלית-לוריאנית
בקבוצה של הטקסטים המשלבים טרמינולוגיה לוריאנית מובהקת,49 אתעכב על הטקסטים מאת ר' יצחק אייזיק מקאמרנא ועל טקסטים חב"דייים, אשר בולטים מבחינה כמותית בשימוש בפיקודין. מלבד האופי הכמותי, שני בתי מדרש אלו בולטים בלמדנותם וידענותם בתורת הקבלה, כולל זו הלוריאנית, אך דרכי הפרשנות שלהם נבדלות בתוכן ובצורה. מעניין לציין כי שני החיבורים שבעצמם נכתבו בתבנית הסוגה הספרותית של טעמי המצוות, בדומה ליחידת הפיקודין, והם ספר אוצר חיים לר' יצחק אייזיק מקאמרנא, וספר דרך מצוותיך לר' מנחם מנדל שניאורסון, שייכים למגמה המשלבת טרמינולוגיה קבלית מובהקת. ניתן לומר אפוא כי הבחירה של כותבים חסידיים כמנחם מנדל שניאורסון ור' יצחק אייזיק מקאמרנא לאמץ את תבנית טעמי המצוות בכתיבתם מורה על תפיסתם העצמית כממשיכים את הסוגה הספרותית שמקורה בכתבי המקובלים, ושאיפתם להוסיף תרומה ונדבך אישי שלהם כחוליה בשרשרת הכתיבה הקבלית על טעמי המצוות.
יצחק אייזיק יהודה יחיאל ספרין (1806-187) עסק בכתיבת פרשנות קבלית ענפה, ולצד חיבוריו הלמדניים,50 הלכתיים,51 ופרשנויות על חיבורים קנוניים שונים, בהן על משניות שונות ועל מסכת אבות,52 מגילת אסתר,53 י"ג עקרים לרמב"ם,54 חיבר פירוש נרחב על הזוהר- זוהר חי.55 כרבו צבי הירש מזידיצ'וב, הוא ראה את העיסוק בקבלת הזוהר כמוקד החסידית. הוא תפס את הבעש"ט כפרשן האר"י, פרשנו של הזוהר, ולמעשה יצר סינתזה בין המסורות. וכך למעשה עולה גם מפירושו על הפקודא הנוכחית, במצות קדושה. ר' יצחק אייזיק מקאמרנא הוא הכותב החסידי שפיתח באופן המפורט ביותר את המכניקה התאורגית של הפיקודא הנכוחית באופן מקורי אך בהישענות כבדה גם על מונחים טכניים לוריאניים. בדבריו, כמקובל יצירתי בפני עצמו, הוא שילב חידושים רעיוניים משלו, שילב בחינות של פרצופים, שמות האל, וסוגי כלים שונים כדי להסביר את המכניקה המדוקדקת של ירידת השפע הנעשית באמצעות אמירת הקדושה רק לאחר הבאת דברי הבעש"ט מובאים רעיונות לוריאניים, אשר מהווים את החלק הארי של הפירוש. בפתח פרשנותו, ולפני כל שאר המבואות הוא התייחס לבעל שם טוב, כמקור לרעיון שכל הנבראים והעולמות שואפים לעלות לשורשם, ויש בכך סכנת כיליון:
רעיא מהימנא דף צ"ג בתוך בני ישראל אני יהו"ה שכן כל בחינות אני לשלם שכר ולהשיג מעט מאורו יתברך וצימצם עצמו בעולמות שהם הויה הכל בתוך בני ישראל בסוד יש רל״א המבואר בדברי מרן הריב״ש טוב וכן הוא בפ' תרומה מתמן בעי לסלקא לאין סוף לאתקשרא כלא לעילא לעילא כי כל העולמות תשוקתן בכל רגע אל א״ס לחזור לשורשן ואז אין מי שישיג שום הארה וחיות משם לכך אל תרחוק לשבקא לן בגין כך בעאן ישראל בגו סדורא דתושבחתא לאתכללא תמן ולאתדבקא בהדייהו דאלמלי יבעי האי כבוד לאסתלקא הא ישראל אחדין ותקפים דלא שבקי לאתרחקא מנייהו קב״ה אעג״ב דאסתלק לעילא לעילא באין סוף מיד אהדר לאתריה בבחינות ה׳ ולא יסתלק לבחינות אין לכך בתוך בני ישראל אני יהוה מספר פסוק היחוד שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד אלף קי״ח כי בזה ממשיכין אורו יתברך מאין אל אני להשיג מעט מאורו וקדושתו הארה שלו.56
ככל הנראה, הדברים האמורים כאן הם פיתוח ופרפרזה יצירתית של דברי הבעש"ט על היחס בין בריאת העולמות וישראל. יש בדברים אלה סימוכין די מובהקים על דרשה ארוכה המובאת בשם הבעל שם טוב ב'דגל מחנה אפרים', אשר מייחסת לעם ישראל את קיום העולמות, ומתארת כי אלמלא היו קיימים, היו חוזרים כל העולמות לשורשם ומתבטלים.57 בנוסף, בדומה לדרשתו כאן, מובאת גם בספר מאור ושמש הזיקה בין צמצום העולמות לבין התשוקה לחזור אל השורש, וכן האסמכתא של מצוות מסירות נפש הפסוק בויקרא, אך לא בשם הבעש"ט.58 מעניין לציין, שאף כי חסידות קאמרנא היא חסידות מצומצמת יחסית, דברים אלו מזוהר חי צוטטו בספר מקור מים חיים ובספר בעל שם טוב על התורה.59
הטקסטים החב"דיים שהביאו מהפיקודא עסקו בסוגי ההמשכה והנוכחות של אור אין סוף בעולם, ובהבחנה בין מדרגות שונות של קדושה, כאשר כל אחד מהאדמו"רים בשלשלת הדגיש ופיתח היבט אחר. כך למשל, בדרשות המיוחסות למייסד החסידות שניאור זלמן מליאדי (~1745¬1812) קיים שילוב של מונחים טכניים לוריאניים מפורטים על מנת להבחין בין משיכת אור שכבר קיים לבין משיכה חדשה מעצמיות האל – היורד על ידי זיווג אבא ואמא, שבכדי למשוך אותו נדרשת מסירות נפש ממש.60 לעומת זאת, האדמו״ר האמצעי הביא בדבריו דגש חדש, והבחין בין הקדושה העצמית של האל אותה הוא מכנה אמצעית, קדושה של תורה ומצוות, וקדושתה של אמירת קדושה על ידי מלאכים. בדברים הבאים על דרך מצוותיך אתעמק יותר באופן שבו מיזג מנחם מנדל שניאורסון, הצמח צדק, בין התכנים הלוריאניים לבין הלכה והגות חסידית.
שילוב של דיון הלכתי עם פרשנות קבלית, והגות חסידית בספר דרך מצוותיך
אף כי שרטטתי שלוש מגמות מרכזיות, חשוב לציין שקיימת גם התכה ושילוב בין המגמות השונות. דוגמה לשילוב בין הדיון ההלכתי לבין הפרשנות התאורגית מופיעה ב'דרך מצוותיך' למנחם מנדל שניאורסון. דרך מצוותיך נחשב אחד הספרים היסודיים של חסידות חב"ד, ולצד ליקוטי אמרים הוא אחד הספרים הראשונים שעל המבקש להכנס בשערי החסידות ללמוד, על פי המלצתו של הרבי האחרון, מנחם מנדל שניאורסון (1902-1994).61 לצד ההדרכות היסודיות שהדריך שניאור זלמן את החסידים בספרו ליקוטי אמרים, בהקניית יסודות תאולוגיים, הדרכה במידות, מוסר ותפילה, החיבור דרך מצוותיך קשר את היסודות של חסידות חב"ד שנוסחו בספר התניא לפרקטיקה ההלכתית של קיום המצוות.62 למרות מרכזיותו של חיבור זה, העתקותיו הרבות בכתבי יד, ומעמדו כספר מבוא לכל חסיד, הוא נידון במחקר רק אגב דיונים כלליים,63 וכמעט שלא הוקדש לחיבור זה מחקר עצמאי העוסק בחיבור מנקודת המבט של טעמי המצוות.64
מנחם מנדל שניאורסון בספר דרך מצוותיך מנה את אמירת קדושה במניין המצוות וסומך את מנייתו על ה'רעיא מהימנא', וכן על דברי ר' חיים ויטאל בפרי עץ חיים. הוא נסמך על ההנחה העולה מן הפיקודא על פיה אמירת הקדושה היא מצוות עשה מן התורה, כמאמר הפסוק 'ונקדשתי בתוך בנ"י'. אמנם, כבר בבבלי ברכות (כא ע"ב), נדרש פסוק זה כמקור לאמירת הקדושה, אך מבלי לקבוע כתוצאה מכך שמצווה זו היא מדאורייתא. מדברי הרא"ש (על ברכות ז, כ) עולה כי הפסוק מורה על החובה לומר קדושה דווקא במניין של עשרה ומעלה. דהיינו, אין מצווה מדאורייתא לומר קדושה, אך בעת אמירתה ישנה חובה שהדבר ייעשה דווקא בציבור ('בתוך בני ישראל'). ניתן אפוא לראות בזוהר-פיקודין את המקור להעמדת ריטואל הקדושה כמצוות עשה מדאורייתא ולבסיס הכללתו במניין המצוות ב'דרך מצוותיך'. עובדה זו מצביעה על השפעה הלכתית של הפיקודין על הוגה חסידי שהיה גם פוסק חשוב, השפעה אשר ניכרת/כפי שניכר גם משו"ת צמח צדק שלו, אשר מובא גם הוא בנושאי הכלים החסידיים של מהדורה זו.65 למעמדה של מצוות הקדושה יש השלכות הלכתיות, כגון דילוג על חלקים מתפילת העמידה הנאמרות ביחיד, על מנת להצטרף לאמירת הקדושה בציבור, אך קצרה היריעה מלדון בהן כאן.66
בנוגע לתהליך תאורגי, המבואר בפרי עץ חיים באופן מורכב ומפורט ביותר, כיאה לקבלה הלוריאנית, אימץ מנחם מנדל שניאורסון ב'דרך מצוותיך' חלק מהטרמינולוגיה הלוריאנית, אך לא באותה רמת מורכבות והסתעפות. עיקר התהליך התאורגי אותו אימץ הצמח צדק מפרי עץ חיים הוא כדלהלן: אמירת ה'קדוש' הראשון יוצרת יחוד או"א, אבא ואמא- ויחוד זה ממשיך מוחין חדשים לז"א; אמירת ה'קדוש' השני הוא יצירת כתר לז"א על ידי ירידת החכמה בתפארת, תפארת של אמא יוצרת כתר לז"א; אמירת ה'קדוש' השלישי יוצרת כתר לנוקבא, למלכות. אנו רואים בחלוקה זו הקבלה מסוימת לדברי הפיקודין על השפעתם של שלושת החלקים השונים של עולם הספירות- הראש, האמצע והסוף. עם זאת, החלוקה לתתי הסעיפים ותתי ההשפעות מקורה בפרי עץ חיים. לרובד פרשני קבלי זה, הוסיף ה'צמח צדק' רובד פרשני נוסף, שיסודו לדעתי בעולם הפרשני חסידי- שכן הוא עוסק בהקבלה שבין שלושת הייחודים הללו לשלוש מגמות נפשיות בעבודת האל - ההתבטלות, הדבקות, וקיום מצוות מעשיות. שלוש מגמות אלה מיוצגות על ידי שלוש כתות מלאכים, כאשר אמירת ה'קדוש' הראשון נאמרת על ידי כת המלאכים הראשונה, השרפים, ומסמלת את התשוקה לאיון והתבטלות בעצמות אור אין סוף; אמירת הקדוש השני נאמרת על ידי כת מלאכים דיצירה, שתשוקתם לדבוק באל, אך תוך קיומם העצמי, מבלי להתבטל לגמרי; אמירת הקדוש השלישי נאמרת על ידי מלאכים דעשייה ומסמלת את המשכת האור האלוהי לתוך עולם העשייה על ידי מצוות מעשיות. ה'צמח צדק' הקביל בין שלושת רבדי הקיום לשלושת סוגי התשוקות הללו של המלאכים לעבודת האל הנעשית על ידי עם ישראל: 'וכמ"כ בישראל יש ג"כ ג' בחי' אלו'. העתקת התהליכים התאורגיים לתוך התנועה הנפשית פנימית של האדם, של איון, דבקות ומצוות מעשיות, מייצגת את המהלך הפרשני החסידי בו תהליכים תאורגיים מקבלים פרשנות פסיכולוגית, המבוצעים על ידי האינדיבידואל, בנפש היחיד.67
מבחינה פרשנית, פרשנותו של הצמח צדק על מצווה זו מבוססת בבירור על הפיקודין כנקודת מוצא, ואף מצטטת ממנה, אך בפועל משתמשת בפרשנות הלוריאנית כמפתח פרשני של הזוהר. מגמה פרשנית זו, כמו גם העיבודים של המצווה בספרות קאמרנא, ואיזביצא וכן בפרשנות על הזוהר המופיע בשולחן ערוך הזוהר, מחזקת את טענתו של יונתן גארב על הקבלה המודרנית כמסמנת מהפכה בלימוד הקבלה, בה נקרא הזוהר מבעד לפרשנות הלוריאנית.68 עם זאת, יש להדגיש, שמגמה לוריאנית זו מודגשת בעיקר בכתבים החסידיים הנוטים לקבלה, ואילו בספרות הדרוש החסידית, מופיעות לא פעם ציטטות מהזוהר, כולל מן הפיקודא הזו, המובאות תוך דילוג על הטרמינולוגיה הלוריאנית הטכנית. רעיונות המופיעים בהקשרים אלה מבוססים על עקרונות פשוטים יותר היונקים מספרות הזוהר, תוך תיווכם ועיבודם למסגרות הפרשניות החסידיות המודרנית. על מנת לעמוד על משמעות העיבודים השונים, ועל החידושים החסידיים, נדרש מחקר עיוני טקסטואלי מעמיק בכל אחד מן המקורות, תוך פילוח המקורות המצוטטים השונים, וניתוח המאפיין הייחודי של כל אחד מהם.
עדי הנוסח של המהדורה: דפוסים וכתבי יד
מכיוון שרוב הכותבים החסידיים השתמשו בדפוסי זוהר ולא בכתבי יד, הובאו שני עדי הנוסח של הדפוסים שהיו נפוצים במזרח אירופה. נוסח דפוס סאלוויטא תקנ"ח (המבוסס על דפוס קושטא תצו, אשר התבסס על דפוס אמסטרדם תע"ה) ששימש כאב טיפוס לדפוסי זוהר רבים,69 וכן ישנן עדויות רבות על כך שחסידים החשיבו אותו והשתמשו בו.70 כמו וכן, נוסח דפוס לובלין שפ"ג המבוסס על קרימונה שהופץ גם הוא במזרח אירופה, משמש כעד נוסח נוסף.71 לצד נוסח הדפוסים, הבאתי גם את נוסחי כתבי היד, שכן אלו עמדו לעיני המדפיסים באירופה, ואולי אף לנגד עיניהם של חלק מן המחברים החסידיים. כתבי היד העיקריים של הפיקודין אותם איתר אפרים גוטליב הם כ"י אוקספורד בודלי opp. 737, פרמא פלטינה 351 וכ"י קמברידג Add. 521.72 יונתן בן הראש זיהה כתב יד נוסף של הפיקודין והוא כ"י וטיקן ebr. 456.73 החיבור כולו כפי שהשתמר בידינו מונה מ"ו פיקודין, ופרוס על פני כעשרה דפים בכתב יד. קשה לקבוע האם היקף החיבור שהשתמר בידינו משקף את היחידה כפי שהושלמה תחת יד המחברים או שמא אבדו ממנה חלקים, כגורל כתבי יד וחיבורים אחרים.
כל ארבעת כתבי היד הידועים לנו המכילים עדי נוסח של הפיקודין מובאים במהדורה הדיפלומטית המודולרית.
פירוט כתבי היד והדפוסים
-
פרמא, ספריית פלטינה 351 (ס' 27566), דף 599א-599ב. כתב היד מתוארך למאה הט"ז, וכתוב בכתיבה ספרדית, וכולל 715 דפים מיחידות זוהריות שונות. מלבד הפיקודין נכללים בו חלקים גם מרעיא מהימנא, רב מתיבתא, סבא דמשפטים, זוהר על שיר השירים ועוד.
-
קימברידג' Add. 521 (ס' 16813), דף 7ב-8ב. כתב היד מתוארך למאה הט"ז, וכתוב בכתיבה ספרדית, וכולל 63 דפים. כתב היד כולל חלק מן הפיקודין וחלק מן הרעיא מהימנא.
-
וטיקן ebr. 456(ס' 511), דף 117ב- 118א, מוצאו של כתב היד באנקרה, שנת שי"ז וכתוב בכתיבה ספרדית. הפיקודין מופיעים בו כחלק מזוהר במדבר. בקובץ עצמו מופיעים עוד מספר חיבורים קבליים ואחרים.
-
אוקספורד בודלי, opp. 737 (ס' 18869), דף 7א-8א. כתב היד מתוארך למאה הי"ז, וכתוב בכתיבה מערבית, ומכיל 25 דפים הכוללים רק את הפיקודין.
-
זוהר, לובלין שפ"ג, אמור, דף מה ע"א-ע"ב (מקביל לתצורת דפוס זוהר, קרימונה שכ, אמור, דף מה ע"א-ע"ב).
זוהר, סלאוויטא תקנ"ח, ח"ג, דף חתימה
תקוותי שהתצורה המודולרית של מהדורה זו המשלבת חילופי נוסח בין כתבי יד ודפוסים מרכזיים, ומציגה את מגוון העיבודים והפרשנויות החסידיות על אתר, תשמש את החוקרים להמשך מחקר על תפקידו של הזוהר בהגות החסידית. ראינו שבכתיבה החסידית מגמות פרשניות שונות הכוללות מגמות הלכתיות, מוסריות-דרשניות ופרשניות-קבליות. הוגים חסידים דנו בעצם מניית אמירת קדושה כמצווה ונגזרותיה ההלכתיות, ולצד זה רבים הביאו ציטוטים מפיקודא זו על מנת לדון בעקרון הקדושה, וראו בפיקודא זו ביטוי לעקרון כללי יותר בדבר תפקידם של ישראל כלפי שמיא והייחוד בין בין עליונים ותחתונים. פרשנויות אלו מופיעות בספרות הדרוש, ספרות טעמי המצוות, ופרשנות על הזוהר המופיעות כנושאי כלים במהדורה זו. הצגתם של הטקסטים השונים תעודד את הדיון והניתוח של היחס המורכב שבין התקדשות הזוהר כטקסט קנוני לבין תפקידה המהפכני של הספרות הלוריאנית בקבלה המודרנית. כמו כן, היא תאפשר זיהוי וניתוח של המאפיינים ההרמנויטיים והרעיוניים של החיבורים החסידיים העומדים ברצף אחד והמשכי ביחס למקורותיהם הקבליים, ותוך כך חידוד התמורות החלות בהם, חידושיהם ובשורותיהם. כמו כן, תקוותי שהפורמט המודולרי עצמו בשילוב נושאי הכלים תוך קישורם למקורם בטקסטים המקוריים תשמש כהשראה ליצירת מהדורות טקסטואליות חדשניות ומקוריות המאפשרות לבחון ולחקור טקסטים מכיוונים חדשים.
פירוט המידע הביבליוגרפי של הספרות החסידית המובאת כנושאי כלים
-
אבן יקרה על שו"ע הזהר לאברהם אביש צינוירט, ח"ה, אורח חיים, הלכות תפילה, סימן קכה (ירושלים תשנ"ד רה-ריג)
-
אבני יוחנן, הסכמה מאת ר' מאיר וברמן (קאלוב) לר' אהרן פריד, וידבר אהרן חלק ב (קרית טאהש תשע"ג)
-
אוצר חיים ליצחק אייזיק ספרין מקאמרנא (1806-1874), אמור (אמירת קדושה) (בתוך חומש היכל הברכה, ח"ג, לעמבערג תרכ"ד, רטו ט"ב-ט"ג)
-
באר מים חיים לחיים טירר (~1740-1817), ויקהל (טשערנאוויץ תר"ט, קיט ט"א-ט"ב)
-
באר מים חיים לחיים טירר (~1740-1817), קדושים (טשערנאוויץ תר"ט, כ ט"ג-ט"ד)
-
בית אהרן על התורה ועל העבודה לאהרן הגדול מקרלין (1736-1772), נצבים (בראדי תרל"ה, קכט ט"א)
-
בית אהרן על התורה ועל העבודה לאהרן הגדול מקרלין (1736-1772), שבועות (בראדי תרל"ה, קי ט"ב)
-
בית יעקב על התורה ליעקב ליינר מאיז'ביצה (1814-1878), בראשית, וישלח (ווארשא תר"נ, קמז ט"ד)
-
בית יעקב על התורה ליעקב לינר מאיז'ביצה (1814-1878), נח (וארשא תר"נ, לח ט"ב)
-
ברית כהונת עולם ליצחק אייזק כהן כץ מקארעץ (1753-1787), שער שמעון, מאמר קדושה משולשת, פרק ב (ירושלים תשס"ז, עמ' שיז)
-
'בנידון חיוב תפילה בציבור לנוסעים בעיירות רחוקות לצורך מצוה' לברוך אבערלנדר (פועל היום), בתוך תפארת אירופה: מאסף תורני לסוגיות הלכתיות, ח"ג (ירושלים תשס"ט, עמ' טו- טז)
-
דרך מצותיך למנחם מנדל שניאורסון (1789-1866), מצוות אמירת קדושה (ניו יורק, תשנ"א, עמ' לד)
-
היכל הברכה ליצחק אייזיק ספרין מקאמרנא (1806-1874), צו, בתוך חומש היכל הברכה, ח"ג, לעמבערג תרכ"ד, נב ט"ד)
-
זוהר חי על ויקרא במדבר דברים, ליצחק אייזיק ספרין מקאמרנא (1806-1874), אמור, רעיא מהימנא, פערמישלא תרמ"א, פה ט"ג- פו ט"א
-
חיי הלוי ליוחנן סגל ווזנר (סקווירא), ח"ז, סימן לו (מונטריאול תשע"ז, עמ' ריג)
-
ייטב לב ליקותיאל טייטלבאום (1808-1883), ח"ב, קרח (ברוקלין תשכ"ה, לו ט"א- לו ט"ב)
-
ייטב פנים, ליקותיאל טייטלבאום (1808-1883), ח"א, אבני זכרון לר"ה (ברוקלין תשנ"א, י ט"א- ט"ב)
-
לקוטי הרי"מ על התורה וליקוטים ליצחק מאיר אלתר מגור (1799- 1866) (בית שמש תש"ע, עמ' רחצ)
-
ליקוטי תורה לשניאור זלמן מליאדי (~1745-1812), אמור (ברוקלין תשס"ב, לב ט"ג- לב ט"ד)
-
לקוטי שיחות למנחם מנדל שניאורסון מלובאויטש (1902-1994), יב (ברוקלין תשנ"ט, עמ' 212-213)
-
מאמר פתיל תכלת לגרשון ליינר מאיזביצא- ראדזין (1839-1890), פרט שביעי (ניו יורק תשי"ב, עו ע"ב- עז ע"א)
-
מאמר עין תכלת לגרשון חנוך ליינר מאיזביצא - ראדזין (1839-1890), פרט ג (וארשא תרנב, קמ ע"ב)
-
מאמרי האדמו"ר האמצעי )דובער שניאורי, 1773-1827), שמות: ח"ב (ברוקלין תשמ"ט, עמ' תקפו (תשא)
-
מאמרי האדמו"ר האמצעי (דובער שניאורי, 1773-1827), ויקרא: ח"ב, קדושים (ברוקלין תשמ"ה, עמ' תקסד)
-
מאמרי האדמו"ר הזקן (שניאור זלמן מליאדי, ~1745-1812), ספר תקס"ג (ניו יורק, תשמ"א, עמ' שסו-שסז)
-
סדור תפלה לימות החול עם פירוש מנחת יהודה ליהודה זאב ליבוביץ' (1921-2010), ח"ב (בני ברק תשס"ט, עמ' טו-יז)
-
פרי צדיק לצדוק הכהן מלובלין (1823-1900), ח"ג, אמור (לובלין תרס"ב, פו ט"ג- פז ט"א)
-
שבעה עינים ליצחק משה ארלנגר (רחמסטרווקא, נולד ב1954), ח"ג: שעשועים, פרק שביעי, ז (ירושלים, עמ' קב)
-
שו"ת צמח צדק למנחם מנדל שניאוסון (1789-1866), (לובאוויטש) אורח חיים סימן קיג, (ברוקלין תשנ"ד, יא ט"ג- ט"ד)
-
שפת אמת ליהודה אריה ליב מגור (1847-1905), ויקרא ב, אמור תרנ"א (ירושלים תשע"ג, עמ' קסג)
-
שפת אמת ליהודה אריה ליב מגור מגור (1847-1905), ליקוטים, ח"א קדושים (מרכז שפירא תשע"א, עמ' 407)
-
שפתי שלמה על בראשית לשלמה ישראל פרישוואסער (אדמו"ר באבוב הנוכחי), מקץ (לונדון תש"ע, עמ' רלט) (דיון הלכתי על אמירת קדושה האם מדרבנן או דאורייתא)
-
תפארת החנוכי- ביאור יקר ונחמד על ספר הזוהר לגרשון חנוך ליינר - ראדזין (1839-1890), פקודי (וארשא תר"ס, מ ט"ג-ט"ד)
-
תורת כהן לאלכסנדר זיסקינד כהנא (1795-1837), ח"א, בראשית, יח (ירושלים תשע"ז, עמ' לח ט"ב)
-
תורת שמואל לשמואל שניאורסון מליובאויטש (האדמו"ר המהר"ש, 1834-1882), שער עשרים ושלוש, ספר תרמ"ב (ברוקלין תשע"א, עמ' מח)
-
תורת שמואל לשמואל מליובאויטש (האדמו"ר המהר"ש, 1834-1882), תרל"ז, ח"א (ברוקלין תשע"ג, עמ' פא-פב)