ונקדשתי בתוך בני ישראל וגו' פקודא דא לקדשא ליה וכו' מלשון הרעיא מהימנא משמע דסבירא ליה שכשאדם עונה קדושה הוא מקיים בזה מצות (ויקרא כב לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל. וכן מבואר בדברי האר״י ז״ל בשער הכונות בתחלת דרוש ג' מדרושי חזרת העמידה (דף טל ט״א) וז״ל בסוד הקדושה וכוונתה, וקודם שנבאר כוונתה נבאר קצת דברים הצריכים. והוא כי תחלה תכוין לקיים מצום עשה אחת שנצטוינו בפסוק (ויקרא כב לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, ופרשוהו בזוהר פרשת אמור ברעיא מהימנא שנתחייבנו לקדש שמו יתברן בסוד קדושת נקדישך ונעריצך עכ״ל שער הכונות שם. אבל פשטות מצות ונקדשתי בתוך בני ישראל מיירי במי שנכרי עומד עליו ואונס אותו לעבור על אחד משלשה דברים עבודת כוכבים או גילוי עריות או שפיכות דמים, שהאדם צריך לקדש את שמו יתברך ולמסור עצמו למיתה ולא יעבור עליהם. וכמ"ש בספרא (פרק כב פסוק לב) וז״ל ולא תחללו, ממשמע שנאמר ולא תחלל אמור קדש, וכשהוא אומר ונקדשתי מסור את עצמן וקדש שמי, יכול ביחידי, תלמוד לומר בתוך בני ישראל המרובים עכ״ל הספרא שם, וכן עד״ז כתב בפירוש רש״י (על התורה) שם, ועיין (כעין זה) במס׳ סנהדרין דף עד ע״א וע״ה. וכן עד״ז כתב הרמב״ם ז״ל בספר המצות (מצות עשה ט) וז״ל מצוה ט׳ היא שצונו לקדש את שמו והוא אמרו (ויקרא כב לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם, ושלא נפחד בהיזק שום מזיק, ואף על פי שבא עלינו מכריח לבקש ממנו לכפותינו, שלא נשמע אליו אבל נמסור עצמינו למיתה, ולא נתעהו לחשוב שכפרנו אע״פ שלבותינו מאמינים בו יתעלה, וזאת היא מצות קידוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם עכ״ל ספר המצות שם. [...] אבל באמת כל הנ״ל אינו שום סתירה לדברי הרעיא מהימנא, כי אף עפ״י שעיקר מצות ונקדשתי נתון בני ישראל הוא למסור עצמו על קדושת שמו, מכל מקום גם המקדש את השם בעשרה במה שאומר קדושה הוא גם כן בכלל מצוה זו. [...] אלא כוונת הרא״ש היא לומר שכל מי שעומד ומקדש את השם בעשרה (באיזה אופן שהוא או בקדיש או בקדושה או בשאר דברים שבקדושה) הה זה מקיים מצות ונקדשתי בתוך בני ישראל (אבל הרעיא מהימנא סבירא ליה דבאמירת הקדושה עצמה הוא מקיים מצות ונקדשתי בתוך בגי ישראל, וכנ״ל בשם האר״י ז״ל).

(הפירוש ממשיך באריכות לבאר את הפקודא כולה, ירושלים תשנ"ד, רה-ריג)

יום ג׳ לס׳ כה תברכו, וגו'. שנת תנש"א לפ"ק הנה בפ׳ שמיני, אחר שהזהיר הקב"ה על מאכלות האסורות כתיב, כי אני ה׳ אלקיכם והתקדשתם, וגו', ובסוף פ׳ קדושים כתיב, והבדלתם בין הבהמה הטהורה, וגו', והייתם לי קדושים, וגם במשנה תורה בפ׳ ראה, אחר שהזהיר על המינים הטמאים, מסיים הפ' לא תאכלו כל נבילה, וגו׳, כי עם קדוש אתה, וגו', לא תבשל גדי בחלב אמו, מזה אנו רואים, כשנהיה פרושים ממאכלות האסורות, ומבב"ח, אנו נבא למדריגת קדושה, והנה בחזרת העמיד׳ במוסף ר"ה אחר קדושת כתר, אומר השליח ציבור, חמול על מעשיך, וכו', נאה לקדוש פאר מקדושים, בי בר"מ פ׳ אמור מונה מצות קדושה, תה לשונו, פקודא (ט') דא לקדשא ליה בכל יומא לסלקא קדושתיה מתתא לעילא, וכו', על כן אחר סיום הקדושה אנו מזכירים, שנאה לנו לקיים מצוה זו של ונקדשתי וגו', כי בזה שאנו מובדלים ממאכלות האסורות, זהו הדרך והאופן לקנין הקדושה בעצמותינו, ואז נאה לקדוש פאר מקדושים, על כן מה טוב ומה נעים עשה האברך החשוב הרב ר׳ אהרן פריעד שליט"א ללקט ולברר כמה פרטי הלכות בענין הפסק בין אכילת בשר לאכילת חלב, ותחזקנה ידיו ויזכה לישב באהלה של תורה מתוך הרחבת הדעת דקדושה.

(קרית טאהש תשע"ג)

ושנינו בזוהר אמור פקודא דא לקדשא ליה בכל יומא לסלקא קדושתא מתתא לעילא עד דסליק קדישתא לאבהן לקדש הכלים משורש אברה' מלכות ולקדש הצלם להמתיק הגבורות של יצה"ר משורש יצחק ולקדש נפש הפנימי משורש יעקב כמו שבארנו במצות שור כשב עז וכמה דאית קדושה לעילא על כלא שורש הפנימיות מזלא עלאה שם ע"ב סוד קדש נשמה לנשמה דמוחא ובכללו כל בחינות פנימיות אף הכלים הפנימיים דעולמות ודאדם בשורש זה הכי אית קדושה באמצעיתא בסוד כלים אמצעי' סוד הצלם קדושה לתתא מסוד הכלי' והגוף וכלא ברזא דתלתא קדושה דלעילא לעילא ברזא חדא בסוד כל הפרצופין הפנימיים דאינון חד אחדות אמיתות ב"ה וב"ש קדושה באמצעיתא ולתתא תלת דרגין דאינון חד בסוד שלשה מיני כלים חיצון אמצעי פנימי אלא שפנימיו' הכלי נכלל בסוד פרצוף הפנימי בסוד אני יהוה שבארנו לעיל קדש איהו ראשיתא דכל דרגין דנהיר בחד שביל דקיק בסוד מזלא עלאה פרצוף הפנימי דחכמה ובינה ודאו"א נשמה לנשמה אשר משם נמשך קדושה לכל כלים פנימיים כיון דאתנהיר גו אמצעיתא בסוד נקודת ציון שבבינה כדין אתרשים חד ואו ואיקרי קדוש היינו שקדש נהיר בבחינות נשמה לגופא ששה קצוות אשר מששה קצוות החיצונים דת"ת נמשך בחינות רוחא ונתקדשו על ידו בחינו' צלם אלהי' מרוחא דשביק בה בעלה מבחינות ששה קצוות מהאי נהירו אתפשט לתתא עד סופה דכל דרגין ואיקרי קדושה בסוד פנימיות דמלכות סוד כנסת ישראל קדושה אשר על ידה נתקדש סוד הכלים.

(בתוך חומש היכל הברכה, ח"ג, לעמבערג תרכ"ד, רטו ט"ב-ט"ג)‏

והוא אומרו בזוה"ק (חלק ב', נ"ב.) על הג' קדושות שאנו אומרים בכל יום תמיד פעמים קדוש לעילא קדוש לתתא קדוש באמצעיתא. כי עיקר היחוד השלם הוא כאשר האדם מקדש ומטהר אבריו ומיחדן לאל אחד בקדושתו. וקדוש לעילא הוא החצי שלו למעלה כמו הלב והזרועות וכו' והראש. והחצי לתתא, הוא השוקים והרגלים. וקדוש באמצעיתא, סוד אבר הברית שהוא העומד באמצע וכלול מכל הגוף כי בו מתיחדין כל הגידין מכל הגוף. ואדם המקדש כולם לה' נעשה היחוד בשלימות על ידי בחינת צדיק יסוד עולם שהוא מאן דנטיר ברית, ועיקר עיקר הקדושה הנזכרת בתורה הוא בבחינת הברית כמו שאמר הכתוב קדושים תהיו ואמרו חז"ל (ויקרא רבה כ"ד, ו') כל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה וכו' עד כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש וכו'. כי זה הוא העיקר הקדושה להיותו באמצע וכלול משניהם, וכמעט כל עיקר מניעת היחוד הוא ממנו. ואדם המשמרו בקדושה ובטהרה מיחד כל העולמות ביחודא שלים וזוכה לכל הברכות שבעולם לפי שהוא המקבל כל הברכות מעלמא עלאה ומשפיע לעלמא תתאה, ומלכותא פריסת לרגליו כמו שאמר בזוה"ק (לך לך צ"ג ע"ב) מאן דנטר להאי אות קיימא, מלכו אתנטרא ליה וכו'. כי המקדש עצמו באבר הלז באיסור ובהיתר להיות מרעיבו בקדושה שלא למלאות תאותו, רק לשם ה' באמת ובתמים שלא להשטות עצמו לומר כי עושה לה', ובאמת חומד התאוה בלבו ובוערת בו כאש אוכלת רק שיהיה באמת שוה אצלו אם לעשות עתה הדבר הלז או לא יעשה, ויעשה עתה מצוה אחרת לשם ה' כמו ללמוד תורה כיון שאין כוונתו באמת כי אם לשם ה' יכול עתה לצאת במצוה אחרת. והרבה בחינות ונסיונות צריך האדם להבחין בעצמו בכל התאוות אם כוונתו באמת לשם ה' או למלאות תאותו. ומכל שכן בזו התאוה העולה על כולנה שאין דבר קשה בכל התורה כמו תאוה הזו כמו שכתב נזר החכמים קדוש ה' הרמב"ם ז"ל (בפרק כ"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ח). ואם באמת אינו עושה כי אם לשם ה', הרי ממליך הקב"ה על אבר הזה וממילא ממליכו בכל אבריו וגידיו, כי זו הקשה מכולן ואם יתקדש בזה בנקל יוכל להתקדש בכל התאוות וכשם שהוא ממליך הקב"ה עליו כך ממליכו הקב"ה בעולם וזה עיקר יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי צדיק יסוד עולם המיחדן. ואל זה רמזו היריעות שהיו ששה לבד וחמשה לבד, ולא נתחברו לאחד כבחינת ו"ה שחלילה להיות נוגעים, ויחודם היה בקרסים שהוא מספר קדוש, קדוש באמצעיתא שהוא העיקר בסוד קדושים תהיו בבחינת צדיק יסוד עולם, ועל כן לא אמר לחבר וגו' את האהל לאחד שהיה משמע לאחד ממש שיהיו נוגעין זה בזה, רק להיות אחד כלומר ששניהם יתיחדו באחד המיחדם, וכאשר כתבנו למעלה להיות אחד אלהינו שבשמים ובארץ בבחינת הסולם העולה מן הארץ לשמים, ונגד זה היו היריעות כאן והכל ביחודא שלים למטה ולמעלה ועל ידי זה יתברכו כל העולמות בכל מיני שפע וברכה ורחמים וחיים ושלום בנחת ושמחה אמן ואמן והיה ה' אחד ושמו אחד ביחודא שלים, כדבר האמור.

(טשערנאוויץ תר"ט, קיט ט"א-ט"ב)

דבר וגו' קדושים תהיו וגו' כי קדוש אני וגו'. הקושיא מפורסמת בטעם אומרו כי קדוש אני וגו' כי היוכל אדם להיות כאלהים להתקדש כקדושתו. והנראה בזה על פי המבואר בדברי הרשב"י זלה"ה (פרשת אמור צ"ג. ברעיא מהימנא) וזה לשונו, קדש איהו סטר עילאה וכו' ואי הכי אמאי איקרי לעילא קדוש דהא תמן ו' לא אשתכח אלא רזא הכי היא וכו' וכיון דישראל קא מקדשי סלקי מתתא לעילא יקרא עילאה עד דאסתלק ו' רזא דשמים וכו' וכדין איקרי קדוש וכו' עד כאן. הראת לדעת כי לא יצויר אמירת קדוש למעלה אם לא אחר שישראל עולין למקום הקדש בלא ו' ואז נעשה קדוש בו'. ובזה נכון מאמר חז"ל (חולין צ"א ע"ב) שאין המלאכים אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה כי אי אפשר להם לקרוא זה אל זה ולומר קדוש בלתי אמירת ישראל תחילה שעל ידם נעשה מלת קדוש על מכונו. ועל כן צוה הקב"ה לישראל ואמר להם (שמות כ"ב, ל') ואנשי קדש תהיון לי כי החיוב על ישראל לראות לטהר מלא קומתם ולקדש כל רמ"ח אבריהם וגידיהם שיהיו ראוין לעלות למקום הקדש ואז יתקדש הקב"ה בפי צבא מעלה לומר קדוש קדוש קדוש אשר אי אפשר זה להיות בלתי עליית ישראל קודם לשם. וזה שאמר הכתוב כאן קדושים תהיו שאתם תתקדשו ותטהרו עד לבוא למקום הקדש בלא ו' והטעם כי קדוש אני ה' אלהיכם פירוש כי מה שאני נקרא קדוש בשמי השמים בו' הוא על ידי שאני ה' אלהיכם במה שאתם עולים לאתר דנקרא קדש ונעשה על ידי זה קדוש. ועל כן צריכים אתם להתקדש להיות ראוין לגשת אל הקדש ולזה אמרו חז"ל (ברבה כ"ד, ט') קדושים תהיו יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני ה' קדושתי למעלה מקדושתכם. לכאורה מנין היה ההוה אמינא לסבור מתיבת קדושים תהיו לבד שיהיו קדושים כה'. ועוד איך מרומז באומרו כי קדוש אני וגו' שקדושתו למעלה מקדושתכם כיון שבשתיהם נאמר מלת קדש בשוה. ואכן כי לפי שנאמר במקרא קדשים בלא ו' והוא מקום גבוה עד מאוד מאוד. ואמר הקב"ה אפשר תסברו שבשביל זה אני אומר קדשים בלא ו' שרצוני שתתקדשו כמוני ממש ויהיה מענה בפיכם מי יוכל להיות קדוש כה' להיות נדמה המלובש בחומר להמופשט מכל גשם וצורה. לא כן כי רק לזה אני אומר קדושים תהיו לצד שקדושתי למעלה מה שמלאכי מעלה מקדשין אותי וקרא זה אל זה ואמר קדוש הוא מקדושתכם כנאמר ואתם מוכרחים לעלות תחילה למקום הקדש שיהיה נעשה על ידי זה קדוש וזה אומרו כי קדוש אני וכו' כמדובר. ואם תעיין עוד ברעיא מהימנא שם מבואר שהקדושה גופה בלא ו' הנעשה למעלה הוא מקדושת ישראל שעולים עד שם ולזה גם כן יאמר קדושתי למעלה היא רק מקדושתכם שהקדושה גופה מכם הוא ועבור זה יצרתי אתכם ואני נותן לכם כח לזה לעלות לקדש ועל כן קדושים תהיו החיוב עליכם להתקדש כזה. ולזה אני אומר קדושים תהיו אבל לא בשביל להיות כמוני כי אין קדוש כה' ואמנם מה שאמרו חז"ל (בתורת כהנים פרשה זו) הוו פרושים מן העריות. הוא גם כן על הדרך המבואר ברעיא מהימנא שם וזה לשונו, כיון דאיתנהר בסופא וכו' ואיקרי קדושה וכו' הרי אשר היחוד המדות עד מדת המלכות נקרא קדושה וזה לעומת זה בקליפה נקרא השפעת שפע הרע בתאות הזנות קדש. ועל כן הזהירה התורה (דברים כ"ג, י"ח) לא תהיה קדשה ולא יהיה קדש מבני ישראל וגו'. ולזה כאשר אמר הכתוב קדושים תהיו שישראל יראו להרבות הקדושה בעולם ולהתקדש עצמם, ממילא האזהרה בזה שיהיו פרושים מן העריות שהוא הצד האחר שבקליפה נגד הקדושה, ורק יתקדשו עצמם בכל בחינות הקדושה למעלה למעלה ועל כן בכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה כמאמר חז"ל (ויקרא רבה כ"ד, ו' הובא ברש"י) כי את זה לעומת זה עשה אלהים והפורש עצמו מגדר ערוה נכנס בגדר הקדושה כאמור.

(טשערנאוויץ תר"ט, כ ט"ג-ט"ד)

כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו. שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. היינו כסדר השתלשלות העולמות שגילה הקב"ה חיות אורו עד עולם העשיה אות ה' תתאה. ומחוייב כל איש לראות לקשר את עולם הזה ע"י מצות ומעש"ט שלנו לרצונו הפשוט להמקור. ולזה כתיב מי זאת הנשקפה כמו שחר. היינו שמתחיל האדם מתחילה שחור כידוע מתחילה אוכמא והדר חיוורא. ואח"כ הולך כסדר. יפה כלבנה. שיש לה אור רק האור אינו לה מצד עצמו כי היא מקבלת מן החמה. ואחר כך ברה כחמה. שהאור שלה מצד עצמה. וכשמקשר כל העולמות ממטה למעלה אזי איומה כנדגלות. דימה אותם למלאכים. מה מלאכים נקראים עומדים כך ישראל נקראים נצבים. כפי שדיברנו על המדרש. מה היום מאפיל ומאיר כך הקב"ה מאיר כו'. כי ב"י ע"י מצות ומעש"ט שלהם מקשרים ומאירים לכל העולמות מן זה העולם עד עולם העליון. מה מלאכים. אומרים קדוש. כידוע שיש קדוש לעילא קדוש לתתא קדוש באמצעיתא. כך ישראל אומרים אלקי אברהם כו' כידוע שמדת האבות הן הן המרכבה וצריך כל אדם לייחד עצמו עם האבות בכל יום. וזהו אלקי אברהם ויצחק. ובחינת יעקב הוא המחבר כי הוא הבריח התיכון ובפרט בעת תקיעת שופר אז עיקר הכוונות לייחד עצמו ע"י קול השופר עם האבות הקדושים. כי הם היה שלימים בכל מיני שלימות. וצריך להתחיל הכל מן המדה הנקרא ה"א שהיא היראה. ולראות לעשות תשובה בעת תקיעת שופר בכדי להעלות הכל ע"י שבעה הבלים של קול השופר למדה הנקרא בינה ה' עלאה. וכמו שהמלאכים מתחדשים בכל יום כך הקב"ה מוחל עונות בכל שנה ומחדש לבם של ישראל ליראתו.

(בראדי תרל"ה, קכט ט"א)

הנה נראה אשר כל דבר שבקדושה הכל משולש וקדושה לך ישלשו. ובבריאת העולם כתיב י"י בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. וכמו כן אצל בצלאל כתיב ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת. כי באמת כל השתלשלות העולמות הכל בשלשה הן באורך הן ברוחב והן מכל הצדדים הכל הוא בג'. כשהן ברוחב נקרא חבל. יעקב חבל נחלתו. כי זה כלל גדול שאין נקראת חבל רק כשהם נקלעים בשלשה. וכתיב והייתם לי סגולה מכל העמים כי סגול הוא ג' נקודות ובאורך בוודאי ג"כ בשלשה. קדוש לעילא. קדוש באמצעיתא. קדוש לתתא. עיין ברעיא מהימנא פ' אמור ע"פ ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך ב"י. ובאברהם איתא בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו. וכמו כן כתיב ועשת את התבואה לשלש השנים. כי זהו עיקר של עבודת ישראל לייחד הכל לג' ראשונות. וזה ידוע כפי שדברנו אשר בכ"מ הם שלשה. ימין ושמאל והמכריע באמצע. לזאת הן באורך והן ברוחב הכל שלשה. רק לעילא נקרא קודש אמנם ע"י התפשטות הוא"ו מעילא לתתא ומתתא לעילא נקרא קדוש לעילא ג"כ. וזה ידוע כי אורייתא מחכמה נפקת. וזהו עיקר קבה"ת לייחד הכל ע"י התורה הקדושה לג' ראשונות כמו שדברנו. לזאת איתא במדרש הכל משולש כמבואר שם. ואח"כ כתיב ביום הזה באו מדבר סיני. כי באמת קבלת התורה הוא בכל זמן רק במעמד הר סיני היו קולות ולפידים וכל דבר בהתגלות וכעת הכל בהסתר. אמנם אנו מאמינים כי בכל שנה ושנה ביום קבה"ת נתעוררו כל הבחינות שהיו אז בעת קבה"ת. וצריכים אנו לראות לייחד הכל להקב"ה ולקבל התורה אשר לזה כתיב ביום הזה באו מדבר סיני.

(בראדי תרל"ה, קי ט"ב)

ויקרא יעקב שם המקום פניאל. הענין שמתחלה קרא שם המקום פניאל בי' ואח"ז קורהו הכתוב פנואל בו'. והוא כי יש דברים בעולם שמותרים אף באכילה, ויש דברים שבאכילה אסורים ובהנאה מותרים, וזה רומז שמותר לאדם ליהנות בזה שיפרוש עצמו מלאכלם ומזה ינוח דעתו. ויש דברים שאסורים אף בהנאה שאין לו לאדם אף זו הנייחא. והוא שבתחלה כשאדם פורש את עצמו מאיזה דבר לכבודו ית', צריך להסיר כל הנאות והנגיעות מצדו, ואח"כ יראה לו השי"ת שהיה לו אף מזה הנאה, ובהסתר בלא דעת קיבל מזה תקיפות. וזה הוא שמתחלה כתיב ביה והוא כגוונא דו' דשלום שהוא קטיעא כדאיתא בש"ס (קידושין סו ע"ב), וזה מרמז על צמצום בלי שום התפשטות, ואח"כ כתיב בו' שמרמז שיראה האדם שכל ההתפשטות שייך רק אליו. וזה הוא הענין שהשי"ת נקרא קדש בלא ו' ומצד עבודת ישראל הוא נקרא קדוש בו', כדאיתא בזוה"ק (אמור צג.) וכיון דישראל קא מקדשי סלקי מתתא לעילא יקרא עלאה עד דאסתלק ו' לעילא כו' וכדין אקרי לעילא קדוש. והוא שמצד השי"ת אין שום חילוק בין קודם בריאת העולם לאחר הבריאה, קדש היה עד שלא נברא העולם וקדש הוא אחר שנברא העולם, כי אין לו שום צורך לעולם הזה ולא לפעולת אדם. אכן השי"ת ברא את העולם בחסדו להיטיב לבריותיו, העמיד שע"י עבודת ישראל יתפעל שיסכים השי"ת שחפץ בעבודת ישראל שיקדישו את שמו. ועל זה רומז אות ו' השתלשלות והתחברות העולמות זה בזה.

(ווארשא תר"נ, קמז ט"ד)

כדאיתא בזוה"ק (ויקרא יא ע"א) עשרה עשרה הכף בשקל וגו' עשרה למעשה בראשית עשרה למתן תורה, כי שורש אחד לשניהם, כי מצד תפיסת שכלנו נראה שהמצות שבלוחות הם הפכיים זה לזה, רציחה הוא פסולת ממדת הגבורה ונאוף הוא פסולת ממדת החסד [קמה], וכן כולם עד"ז [גניבה מעין רציחה, ומעיד שקר לטובת חבירו מעין נאוף, הראשונים בנפש והאחרונים בממון] ולוחות הראשונות שנתנו כפי הארתם למעלה נתנו בלא ווי"ו, שלמעלה אין סתירה ושום התנגדות מזה לזה, כדאיתא בתנחומא (וארא) עושה שלום במרומיו מיכאל של שלג וגבריאל של אש והם שוכנים זה אצל זה. ולכן אמרו בזוה"ק אמור (צג ע"א, בלק קצ) דלעילא וי"ו ליכא, היינו וא"ו המחבר, שלמעלה אין צריכים לעשות שום עבודה ופעולה לחבר ההפכיים, לפי שאין שם היפוך וסתירה, יען אשר עומדים שם בדעה בהירה, רק כשיורדים למטה הם מורים דבר והיפוכו, שאחד מבטל את חבירו, ולכך נשתברו בבואם למטה לתפיסת האדם. ולפי שהש"י רוצה שמצד האדם ג"כ יהיה להם חבור, וכדאיתא בש"ס ברכות (יא ע"ב) שצריך להזכיר ולהכליל מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, לזאת ניתן להם לוחות שניות בוי"ו המחבר כפי הארתם למטה לעיני האדם שלא יתפשט עצמו בשום מדה מיוחדת יותר מדאי, כי צריך להשאיר מקום גם למדה ההפכיית אצלו, שצריך להיות כלול מכלם בהתמזגות שוה. וע"ז מורה הוי"ו, לא תרצח ובכל זאת ולא תנאף. אף שהשי"ת רוצה בהויית העולם, מ"מ שם קץ וגבול שלא ירצה להרבות ישובה של עולם יותר מדאי עד שיכנס לגבול נאוף, וכן לא תגנוב ולא תענה.

(וארשא תר"נ, לח ט"ב)

ובעילוי בחינת המלכות המרומזות בסוד הארץ כבודו כמו שאמר וקנתה לה שם צבאות בצבאות ה' אשר ממצרים ובצבא מרום במרום, אז יהיה בחינת השלמת הכתר בסוד צבאו"ת מל"א כ"ל, והוא הכתר אשר יתנו המוני מעלה עם קבוצי מטה כמו שאכתוב אי"ה באריכות ובזה תבין מה שאמר ברעיא מהימנא פרשת אמור צ"ג באן אתר יקדש בר נש גרמיה גו קדושתא דא לאכללא גרמיה בה כד מטי בר נש לשמא קדישא הוי"ה צבאות ורזא דא אני הוי"ה מקדשכם דא אשכחנא ברזא דספרי קדמאי ואנן לא עבדינן הכי אלא לבתר הוי"ה צבאות בלחודוי ולבתר כד מטי בר נש למלא כל הארץ כבודו כדין יכלול גרמיה בההוא קדושה ובו ועם היות שיתואר בזה אי"ה דברים הרבה הנה לעניינינו רזא דספרי קדמאי בבחינת ספר ספר וספור סוד כתר חכמה בינה אי נמי חכמה בינה ודעת דחושבנייהו כת"ר כמבואר במקום אחר הנה בזה סוד השלמת הכתר ברזא דחכמה בינה דעת והוא סוד צבאו"ת מל"א כ"ל ותמן יכלול בר נש גרמיה בסוד הכתר אלא שזה במופלא ובמכוסה בסוד שלשה ראשונים ואנן עבדינן לאכללא בסוד מל"א כ"ל האר"ץ כבוד"ו רזא דתנ"ה שהוא סוד חמשה יחודים דחסד וגבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות כנזכר לא ואף על גב דנקט בספרי קדמאי לשמא קדישא הוי"ה צבאות ולא אדכר מלא כל איננו בדרך רחוקה.

(ירושלים תשס"ז, עמ' שיז)

האם בתפילה ואמירת קדושה בציבור מקיים מצוה דאורייתא? בשו"ת אדמו"ר הצמח צדק (או"ח סי' קיג במהדורת קה"ת תשנ"ד) לענין דילוג ועל הניסים "כדי למהר לסיים התפלה בשביל שיוכל לענות קדושה ומודים" הביא מ"ש בספר שערי קדושה להרח"ו ז"ל ח"א שער ד' במנין מ"ע של תורה לדעת ס' הזוהר לקדש שמו בנקדישך, וס"ל דקדושה היא מדאורייתא וכ"ה בזוהר פ' אמור ברע"מ דצ"ג ע"א פקודה דא לקדשא ליה בכל יומא, ורזא דא ונקדשתי כו'. ולכאורה מוכח ג"כ בגמרא בפ"ג רברכות דכ"ג ע"ב דהאי ונקדשתי ילפינן מיני' עניית קדושה עיי"ש, וא"כ משמע דהוי דאורייתא. אבל בהמשך דבריו הוא דוחה דעת המקובלים מפני דעת הפוסקים, וכתב י"ל שקדושה אינה דאורייתא כי הרמב"ם והרמב"ן וחינוך וסמ"ג וסמ"ק וס"י לא מנאוהו בתרי"ג מצות וכ"כ הרא"ש בפ"ז דברכות סי' ך' וז"ל קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מן התורה עכ"ל. וגם לפי מ"ש תוס' דמ"ז ע"ב צ"ל כן וכש"כ מודים שהיא לכ"ע דרבנן.

(ירושלים תשס"ט, עמ' טו- טז)

מצות אמירת קדושה בכל יום ברע"מ פ' אמור במנין המצות מנה אמירת הקדושה הידוע בנוסח התפלה במ"ע מפסוק זה [ונקדשתי] ע"ש דף צ"ג ע"א וז"ל פקודא דא לקדשא לי' בכל יומא ורזא דא ונקדשתי כו' דאסתלק ו' רזא דשמים עילאין לעילא ונהיר האי קדש בהו וכדין אקרי קדוש, ולבתר נהיר ההוא נהירו על כורסייא דאיהו שמים ואינון שמים תייבין לדוכתייהו וכדין אקרי קדוש, לבתר נחית ההוא נהירו כו' ואקרי קדוש, ובפע"ח שער הקדושה נז' קיצור הדברים שבקדוש א' עולה ת"ת הנק' וי"ו לחכמה הנק' קדש ובקדוש השני ירידת חכמה לת"ת ובקדוש הג' יורד ת"ת לנהי"מ ע"ש.

(ניו יורק, תשנ"א, עמ' לד) 

ועיין בזוהר אמור קדש איהו סטרין עלאה דאשתכח ראשיתא לכל דרגין ואע"ג דאיהו סטר טמירו דאיקרי קדש מתמן אתפשט פשיטו דנהיר בחד שבילא דקיקא טמירא גו אמצעיתא כיון דאתנהי' גו אמצעיתא כדין אתרשים חד ואו דנהיר גו האי קדש ואיקרי קדוש מהאי נהירו אתפשט לתתא עד סופא דכל דרגין כדין אתרש' בנהירו חד הא ואקרי קדושה ומה דאקרי קדוש קדוש קדוש דהא קדש מיבעי ליה רזא דראשיתא דכלא ואו הכא אמאי אקרי לעילא קדוש דהא תמן ואו לא אשתכח אלא רזא הכי כיון קדוש לבתר נחית עד צדיק ואקרי קדוש והענין כי כל קדושה מבחינות אלהים קדושים כשמתבררין שמות אלהים ושמות ב"ן ס"ג לתכלית הטוב נקראין קדושים ויש בזה הרבה מדרגות ומיני קדושות ושורש קדש קד אש שתכלי' אלו הגבורו' ובסימון שיבואו להתלהטו' אש קדוש לדבקה בו בתור' ובתפלה ויש ביסוד דנוקבא בחינות קדש בלא ואו שמעלה מ"נ וכל הברורין בתשוקה גדולה של מצות ותורה ודביקות של ישראל עיין בסוד ערב שבת כי קוף פשיט זנביה כנחש כתנת עור ועל ידי קדושות ישראל חוזר לבחינות צירים ש ודלתות ונעשה קדש כמבואר באידרא האי אתר איקרי קדש וכל קדשים דדכורא עיילין תמן בסוד עיטרא דגבורה כמבואר בגלגולי' שכל עוד שהגבורות לא נתפשטו אל הנוקבא דרך מסך אלא שהם בזעיר והזעיר נותנים דרך זיוג אל הנוקבא הנשמה הנמשכת משם הוא זכר גמור אע"פ שהם גבורות וע"ש במעלת הגבורות של שמות אלהים היאך יתעלו לבחינות זכרים משפיעים והחסדים דשם מ"ה החדש הם טפלים אליהם ובטילים לגביהם וכללא של דבר קדש דלתתא יסוד דנוקבא המעלה מ"נ וכל קדשים דדכורא של גבורות הנקראים זכר משפיע עיילין שם והיא מוקדת ביקוד אש להעלת מ"נ ואין שם ואו דחסדים דמ"ה החדש כי כל מה שהעלתה הנוקבא בסוד מ"נ אין שם ואו כי הוא נוקבא גבורות נוקבין ע"ש בגלגולים פכ"ד וכל גבורות נוקבין כפופין אל החסדים ובעת היחוד שמקבלת את הצדיק והחסדים לבסם הגבורות נקרא קדוש בואו וזהו קדוש השלישי שמבואר בזוהר דנהיר לצדיק ויסוד מקבלות ונקראת קדושה בתוספות הא לכם זרע וכל קדוש בואו כלול בתוכה שם מ"ה החדש זעיר דא"ק ואו שמים עלאין וכל קדש בלא ואו יש שהוא מסטרא דנוקבא דלתתא המעלת מ"נ ביסודה הקדש והוא בחינות נוקבא בלא ואו דכורא ויש בחינות קדש בעתיק יומין כתר שער החמשים שורש ש"ע נהורין שנתברר לגמרי לטוב דולק ומטיב הנרות בחימום היחוד באור צח ולעילא לית תמן ואו מסוד מ"ה החדש החסדים כי שם הוא בחינות לעתיד לבוא שהגבורות מאירין בעולם ולא ניכר שם ואו המחבר כי לא אתפרדין לעלמין נתיב לא ידיע לא לעילא ולא לתתא מעתה יש קדש ביסוד דמלכות ציון וירושלים ויש קדש ביסוד דבינה נתיב לא ידעו עיט דלית תמן ואו בשער החמשים כתר ויש קדוש בואו באמצעיתא בדעת המתפשט בזעיר בשם מ"ה החדש סוד ואו עם קדש ונעשה קדוש אמשכותא להתפשט לתתא ויש קדש בחלם בכתר שם לא יש בחינות ואו כלל וכל קדש דנזיר סוד עתיקא דלעילא לית תמן ואו דנתבטלו החסדים דשם מ"ה וכל קדש דנזיר שורשו שער החמשים דלית תמן ואו אלאבקריאה נקרא קדו"ש בואו בסוד ת"י נימין דעתיק בסוד התפשטותן לחוץ להאיר דרך השערות הקדושים שהם כולם טובים ומאירי' ונקראין ווין אבל שורשן קדש דלעילא לית תמן ואו ואז נהירין לשמי' ונק' קדוש קדוש קדוש להנהיר לכל העולמות.

(בתוך חומש היכל הברכה, ח"ג, לעמבערג תרכ"ד, נב ט"ד)

רעיא מהימנא דף צ"ג בתוך בני ישראל אני יהו"ה שכן כל בחינות אני לשלם שכר ולהשיג מעט מאורו יתברך וצימצם עצמו בעולמות שהם הויה הכל בתוך בני ישראל בסוד יש רל״א המבואר בדברי מרן הריב״ש טוב וכן הוא בפ' תרומה מתמן בעי לסלקא לאין סוף לאתקשרא כלא לעילא לעילא כי כל העולמות תשוקתן בכל רגע אל א״ס לחזור לשורשן ואז אין מי שישיג שום הארה וחיות משם לכך אל תרחוק לשבקא לן בגין כך בעאן ישראל בגו סדורא דתושבחתא לאתכללא תמן ולאתדבקא בהדייהו דאלמלי יבעי האי כבוד לאסתלקא הא ישראל אחדין ותקפים דלא שבקי לאתרחקא מנייהו קב״ה אעג״ב דאסתלק לעילא לעילא באין סוף מיד אהדר לאתריה בבחינות ה׳ ולא יסתלק לבחינות אין לכך בתוך בני ישראל אני יהוה מספר פסוק היחוד שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד אלף קי״ח כי בזה ממשיכין אורו יתברך מאין אל אני להשיג מעט מאורו וקדושתו הארה שלו וענין קדוש מבואר בדברי מרן יוד הי ויו הי ששורשו בחסד דעתיק כתר דאריך גולגלתא חוורתא ויקדש ב״ס כי בזת השם יש מ"ב אתוון בסוד חמשים שערים וש"ע נהורין מאירין על הפנים במדת ואמת ותם יורדין בסוד נצר חסד ונקה עד אבא ואמא ומשם מיסוד אבא ואמא יוצא אור קדמאה קודם שמתפשט עם כל המתפשטין נקרא קדש בלתי המשכה כלל ואח"כ שמתפשט עם כל המתפשטין נקרא קדש בלתי המשכה כלל ואח"כ כשמתפשט עם המתפשטין להאיר ולהמתיק אותם ואינו משתנה ומתעבה כלל נקרא קדוש בהמשכה ו' והנה שורש אור קדמאה שיש רדל"א עצמות שלו שאין צריך שום תיקון והוא מגבורות שם ב"ן שמעולם לא נפגם ואין צריך שום תיקון ונשארו למעלה מן האצילות רק ניצוצי אורם יורדין ונמשכין בסוד קדוש להתלבש באצילות ונקרא רישא דמחא וז"ת שבו מתלבש באצילות קדוש השני לכתר דאריך חסד דעתיקא והשלישי מוחא סתימאה כמבואר שער אריך פ"ח שהם משפיעים לאו"א ולזעיר ונמשך קדושתן עד למטה סוד קדוש בואו המחשבה לז"ת דאריך המשכה לאו"א ולזו"נ והן הן קדוש קדוש קדוש והכל עולה לענין אחד ה' מלך באריך ה' מלך או"א ימלך לעתיד לזו"נ יהיה ה' אחד ושמו אחד וכל מיני שפע בעולם יורדין על ידי אור קדמאה באור ישר ובאור חוזר כמבואר בדרוש אור מים רקיע וזהו לסלקא קדושתיה מתתא לעילא עילא בתלת דרגין תלת רישין עלאין גלגולתא מוחא אוירא משם אור ישר במרוצה עד נקודת ציון ולתתא בתלת דרגין הויה בחח"ן אהיה בג"ה ושניהם בנתיים וכן באור חוזר כמבואר בדרושי מ"נ ומ"ד י"ד וכל קדושה בסוד חיה חכמה הכותר ומשבית כל הקליפות. קדושה לעילא על כלא באריך כולל מוחא סתימא והדיקנא נצר ונקה קדושה באמצעיתא בדעת דאבא ובז"ק דאבא קדושה לתתא בזו"נ קדושה באריך כלא חד ובאו"א כולל חב"ד וכן בזעיר כולל מוח חכמה קדוש את חב"ד ואת נר"נ. קדש סטר עלאה שרש אור קדמאה שלא מתפשט דאשתכח ראשיתא לכל דרגין קודם שמתפשט ויורד ומתפשט ממנו אור ביסוד אבא בשביל דקיק כמבואר שער עמידה פי"ד כי אור קדמא' היא יסוד אבא ואתנהיר בנקודת ציון דאמא גו אמצעית' שכך נקראת אמצעיתא בשער הברכות ושם רוחא דשביק בה בעלה רוח מששה קצוות ונעשה קדוש וכשמתפשט עד נקודת ציון שבמלכות נקרא קדושה. ומקשה דהא לעילא קדש איהו ומתרץ שהדעת משכיל עולה בהשכל' עד השכל עליון מפליא פלאות כי האדם התחתון יש לו שרשים לאין קץ וכשהוא חושק לעלות אל שורשו עולה אור מחשבתו הנקרא מושכל מן המשכיל שהוא נפש המשכלת עד השכל עצמו שהוא שורשו שיש עד רום אצילות ומתדבקין ונעשה אחד על ידי ההשכלה שהוא הארה וחיות הנמשך מן השכל אל המשכיל ומכוין להעלות עשר ספירות עד א"ס וכאשר ירד האור הם מאירין בו מן אותו הארה ומאדם התחתון תבין לאדם עליון שמים דעת דזעיר עולה עד עתיק ואריך א"ס וממשיך אור א"ס למטה על ידי קדושת ישראל כידוע נהיר ההוא קדש בהו ונעשה קדוש וכדין אקרי לעילא קדוש ואח"כ כשחוזרין מוחין חדשים לזעיר במקומו קדוש עד דנטיל כלא חד צדיק את אור קדמאה כמבואר בדרושים דרוש ה' לקדשא כלא ליתן חלק מאור זה לנפש כל חי בלבוש אלוה בתלת דרגין דאבהן כי העלאה על ידי קדושה הוא עד חג"ת וחג"ת עולין עד המוחין קדוש כי חג"ת מאירין מן האור והקדושה שקיבלו מן הקדש עליון ונותנין אל נה"י פרישו דקדושתה לבוש אלוה קדוש ברוך ימלך כתר בשכמל"ו.

(פערמישלא תרמ"א, אמור, רעיא מהימנא, פה ט"ג- פו ט"א)

בספה״ק שער הכוונות (כוונת חזרת העמידה דרוש ג) כתב שבאמירת 'נקדישך' יכוון לקיים מצות עשה אחת שנצטוונו בפסוק 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'. ופירשוהו בזוה״ק (ח״ג, צג ע"א, רע״מ) שנתחייבנו לקדש שמו יתברך, בסוד קדושת נקדישך ונעריצך. רמז בזה שצריך האדם לכוון כי בהמשיכו הקדושה העליונה אליו יתברך, שתמשך עליו ג״כ, ויתקדש מקדושתו יתברך.

(מונטריאול תשע"ז, עמ' ריג)

ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדשים וגו' וישמע משה וגו' וידבר וגו' בקר וידע ה' וגו' ואת הקדוש וגו' [טז, ג-ה]. יתבאר על פי מה שכתוב ברעיא מהימנא פרשת אמר דף צ"ג (ע"א), ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כב, לב), לקדשא ליה בכל יומא כו'. ונקדשתי בתוך בני ישראל, עילא ותתא [כו'], קדוש איהו סטר עלאה דאשתכח ראשיתא לכל דרגין כו', מתמן אתפשט כו', כדין אתרשים חד וא"ו דנהיר גו האי קדש [ואקרי קדוש], מההוא נהירו אתפשט כו' ואקרי קדושה. ומה דאקרי (ישעיה ו, ג) קדוש קדוש קדוש, דהא קדש מבעי ליה רזא דראשיתא כו', אלא כיון דישראל קא מקדשי, סלקא מתתא לעילא [יקרא עלאה] עד דאסתלק ו' [כו'], וכדין אקרי לעילא קדוש, ולבתר נהיר על כרסיא דאיהו שמים וכדין אקרי קדוש, עד דנטיל [כולא] חד צדיק כו' כדין אקרי קדוש, וכולא לנחתא מגו קדושתא דלעילא לתתא לקדשא כל חד גרמיה בהאי קדושה כו', עיי"ש. ובזה פירש בספר באר מים חיים (ר"פ קדושים), "קדשים" תהיו, בלא ו', כי קדוש אני ה' (ויקרא יט, ב), קדוש בוא"ו למעלה, הוא מקדושתכם (ויק"ר כד, ט), מכח שאתם מקדשים למעלה, עיי"ש. ביאור הדברים לדעתי, כי תכלית בריאת העולם הוא להמשיך קדושתו עד למטה לארץ, וזה נעשה על ידי אתערותא דלתתא של ישראל המעלים מיין נוקבין מתתא לעילא, אחר כך ממשיכים קדושתו למטה עליהם, וזה נעשה על ידי ו', צינור הממשיך ומשפיע מתתא לעילא ומעילא לתתא. והנה, כתיב (ירמיה ב, ג) קדש ישראל לה', קדש בלא ו', כי הוא יתברך מקדש עמו ישראל בקדושתו, אבל מי שעל ידי תורתו ומעשים טובים ממשיך על עצמו קדושתו של מעלה על ידי ו' כאמור, אז נקרא קדוש בוא"ו. וזהו שאמר קרח כי כל העדה כולם קדשים, בלא וא"ו, וסבור היה כי גם משה ואהרן רק בבחינה זו, ומדוע תתנשאו וגו'. והשיב משה בקר וידע ה' את אשר לו (דומה לו, לקרוא קדוש בוא"ו), ואת הקדוש וגו' בוא"ו. וכן אמר להלן (טז, ז) האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש, בוא"ו. ולדעתי זה שאמרו חז"ל (בבא בתרא עה ע"ב) עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם "קדוש", בוא"ו, כדרך שאומרים לפני הקב"ה, שנאמר (ישעיה ד, ג) הנשאר בציון [וגו'] "קדוש" בוא"ו יאמר לו, כי אז ימשכו קדושתו לארץ על ידי ו', ומלאה הארץ דעה, והבן.

(ברוקלין תשכ"ה, לו ט"א- לו ט"ב)

עוד אקדם כי כתיב (משלי יב יט) שפת אמת ועד ארגעה לשון שקר [...] ויותר עמוק יש לומר בזה, על פי דאיתא בזוהר ויקרא (ח"ג דף צ"ג ע"א) קדש איהו סטר עלאה, ראשיתא דכל דרגין משם אתפשיט פשיטו דנהיר בחד שבילא דקיקא טמירא אמצעיתא דאתנהיר גו אמצעיתא כדין אתפשיט חד ו' דנהיר האי קדוש עכ"ל לענינינו. וז"ש ניאצו את קדוש ישראל שחסרו ו' של קדש, וגם עשו מד' ר' ונמצא שקר, ואז נתמלאה צור מחורבנו של ירושלים וחטפו אות ו' אל אל אחר ונעשה אחור.

(ברוקלין תשנ"א, י ט"א- ט"ב)

ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדישכם זה נאמר על מה שאומרים קדושה בשמונה עשרה, שעל ידי זה מקדשים ה׳ יתברך (רע"מ צג ע"א), וצריך עשרה (מגילה כג ע"ב) ונראה לומר, שעל ידי שמקדשים שמו על ידי זה זוכה האדם שה' מקדשו, כמו שכתוב אני ה' מקדשכם, מדה כנגד מדה.

(בית שמש תש"ע, עמ' רחצ)

ועוד פי' ונקדשתי בתוך בנ"י ונקדשתי ממש וכמ"ש בזהר פקודי דרל"א ע"א דכד אתקדש שמיה באתגליא שמיה דאתכסיא אסתלק על כורסי יקריה דכתיב ונקדשתי כו' ע"ש ופי' אסתלק שנמשך ממקום גבוה יותר וזהו פי' ונקדשתי והענין כמ"ש במ"א בד"ה צאינה וראינה. בפי' לא זז מחבבה עד שקראה אמי שהוא כמ"ש שאו ידיכם קדש וברכו את הוי' שהצדיקים הם הממשיכים בחי' קדש מקדש העליון שלמעלה מעלה מבחי' קדוש בוי"ו והיינו ע"י נשיאות ידיהם ביחו"ע ויחו"ת למסור נפשו באחד בק"ש ולכן קראה הקב"ה אמי שהם הממשיכים בחי' קדוש בוי"ו כו' ע"ש באריכות וזהו פי' ונקדשתי בתוך בנ"י שע"י שנתפס ההתפעלות מקדושתו ית' בתוכיות הלב של נש"י להיות בבחי' שאו ידיכם כו' עי"ז ממשיכים ממש קדושתו ית' דהיינו שממשיכים מבחי' קדש העליון להיות בחי' קדוש וזהו מ"ש שם אסתלק על כורסי יקרי' שנמשך האור בז"א מבחי' קדש העליון כו'. וז"ש ברע"מ פ' אמור דצ"ג ע"א וכיון דישראל קא מקדשי כו' נהיר ההוא קדש כו' וכדין אקרי לעילא קדוש כו' על כורסיא דאיהו שמים כו' ע"ש) [...] לבאר הדברים ע"פ ונקדשתי בתוך בני ישראל בענין ג' כתות מלאכים כת אחת אומרת קדוש וזהו ענין השרפים וכת אחת אומרת קדוש קדוש כו' צריך להקדים מ"ש ברע"מ פ' אמור דצ"ג ע"א ע"פ זה דונקדשתי. קדש איהו סטר עלאה כו'. ומאי דאקרי קדוש כו' וכיון דישראל קא מקדשי סלקי מתתא לעילא יקרא עילאה עד דאסתלק ו' רזא דשמים עלאין לעילא. כיון דאינון שמים אסתלקו לעילא נהיר ההוא קדש בהו וכדין אקרי לעילא קדוש כו'. ופי' בפע"ח שער הק"ש פ"ב גבי קדושה דיוצר אור וז"ל והנה ענין קדוש הוא כי תחלה עולה סוד ו' של תפארת לקבל הארה מחכמה הנקרא קדש ונעשה קדוש. ואח"כ מתפשט עד התפארת כו' ונעשה שם קדוש ב' וז"ש ברע"מ שם ואינון שמים תייבין לדוכתייהו כו'. ואח"כ מתפשט ביסוד ונעשה שם קדוש ג' כו' ומשם מתפשט במל' עכ"ד וכ"כ בשער חזרת. העמידה רפ"ג וז"ש ברע"מ שם לבתר נחית ההוא נהירו עד דנטיל כולא חד צדיק עילאה דרגא יקירא לקדשא כולא לתתא. וביאור הענין יובן בהקדים מ"ש בע"ח שלצורך יחוד או"א צ"ל העלאת מ"ן במס"נ ממש בק"ש. ולצורך יחוד זו"נ סגי בהעלאת מ"ן ע"י התורה והמצות שעי"ז ממשיכים יחוד זו"נ ולכן אפילו מי שתורתו אומנתו מפסיק לק"ש וארז"ל גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה כו'. (ואע"ג שבלק"ת פ' בראשית איתא דמצוה הוא שם הוי' ששני אותיות מ"צ דמצוה הם בא"ת ב"ש י"ה דהיינו שע"י המצוה גורם גם יחוד או"א שהם י"ה אך מ"מ הם אותיות מחולפות במ"צ להורות שאין זה גילוי גמור כמו ו"ה שבאו בלא חלופי אתוון במצוה אבל עיקר יחוד או"א שהם י"ה ממש זהו הנמשך ע"י העלאת מ"ן דמס"נ באחד וזהו ענין ק"ש וע' בפי' וענין חלופי אתוון בבינונים שער היחוד והאמונה פרק י"ב). והטעם לזה הוא מפני שמכיון שכבר נמשך האור וההמשכה של א"ס ב"ה בהכלים דאצי' וא"כ כבר באה ההמשכה וישנה בבחי' סדר ההשתלשלות דהיינו כשנמשכה לאצילות לזו"נ ורק שצריכים להמשיכה משם לבי"ע. (אשר זהו ענין יחוד זו"נ שע"י יחוד זה נמשך הולדת נשמות מאצילות לעולם הבריאה כמ"ש בע"ח שער מ"ז שער סדר אבי"ע פד"ה). לכן ע"י התורה והמצות ג"כ יכולים להמשיך המשכה זו מאחר שכבר ישנה לההמשכה בכלים דזו"נ דאצילות ע"כ ע"י התומ"צ שהם בחי' כלים ממשיכים המשכה זו שבכלים דזו"נ להיות נמשך בבי"ע. (וגם עסק התורה צ"ל ג"כ בבחי' ביטול להיות ולא תחללו שלא לעשות חלל והפסק ח"ו דאל"כ גם תורה אין לו אלא שעכ"ז הוא בבחי' כלי אבל מסירת נפש היינו לצאת מהכלי לגמרי. ולפיכך להמשיך היחוד דזו"נ שהוא המשכת האור שכבר מלובש בכלי ממשיכים ע"י העלאת מ"ן דעסק התורה והמצות שהן הן מבחי' ז"א ונוק' שהתורה היא בז"א והמצות בנוק' ומ"מ כ' בבינונים ס"פ כ"ה שקיום התורה ומצותיה תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' על יחודו שיהיה קבוע בלבו תמיד ממש כו' ע"ש) אבל כדי להמשיך יחוד או"א שהוא המשכת אור חדש מה שלא נמשך עדיין בהכלים דאצילות כלל כי אם שצריכים לעורר ולהמשיך אור חדש והמשכה חדשה ממש מאור א"ס ב"ה אשר זהו ענין יחוד או"א דאין הפי' שהתחלת ההמשכה מאו"א לבד אלא כי או"א מקבלים מכתר וכתר מעתיק עד א"ס המאציל העליון כי הוא לבדו יש בו כח לחדש תמיד לפי שאין לו סוף משא"כ בנאצלים כו'. אלא שנק' ע"ש יחוד דאו"א לפי כי בהיות האור עדיין למעלה מאו"א הוא בחי' סתימו דכל סתימין ונעלם מאד וראשית הגילוי הוא בחכמה וממנה נמשך בבינה וכמ"ש כ"ז בפע"ח שער הק"ש פי"א ומבואר באריכות יותר בלק"ת פ' וירא (ועיין בזהר פ' בשלח דס"ג ע"ב ע"פ ממעמקים קראתיך אמר רבי חזקיה כד עתיקא סתימא דכל סתימין בעי לזמנא ברכאן לעלמין אשרי כולא ואכליל כולא בהאי עמיקא עילאה כו' וע' במק"מ שם בשם האריז"ל. וע' עוד בפ' ויגש דר"י ע"א ת"ח בית פרעה כו' ע"ש. ועוי"ל הטעם שנקרא ע"ש יחוד דאו"א מטעם שכשנמשך האור ומגיע בחו"ב זהו ההתקשרות והמשכת הסובב בממלא ועמ"ש גבי פסח בענין ויוציאנו ה' אלקינו או"א שהלבישו כו' ועמ"ש סד"ה שימני כחותם ע"ש) ולכן כדי לעורר ולהמשיך מאור א"ס ממש צ"ל העלאת מ"ן במס"נ שעי"ז ממשיך מעיקרא דכולא המשכה חדשה דאל"כ אינו יכול לעורר ולהמשיך מבחי' א"ס ממש. ולכן לעורר המשכה זו צ"ל העלאת מ"ן במס"נ ממש שעי"ז מעורר וממשיך מעצמות אור א"ס ב"ה וממשיך משם המשכה חדשה ע"י יחוד דאו"א (ועמ"ש בזה בד"ה מה יפו פעמיך בנעלים ובביאור ע"פ הראיני את מראיך) ויובן עוד ענין זה ממ"ש במ"א בד"ה פתח אליהו שמאצילות לבי"ע הגם שהאור נמשך ע"י פרסא.

(ברוקלין תשס"ב, לב ט"ג- לב ט"ד)

לא נאמר ענין המס״נ מפורש בתושב״כ להיות תורה שבכתב הוא בחינת חכמה לכאורה צע״ג דהרי מס״נ על קידוש השם הוא מ״ע מן התורה מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כב, לב) ונכנסה בחשבון כל מוני המצות (ס׳ המצות להרמב״ם מ״ע ט. סמ״ג עשין ח. סמ״ק סי׳ מד. ס׳ החינוך רצו. ועוד) — ודוחק גדול לחדש שיטה ולומר, דלרעיא מהימנא (זהר ח״ג צג, רע״א. ועייג׳״כ זח״ב צו, א) דמפרש ונקדשתי בתוך בנ״י פקודא דא לקדשא לי׳ בכל יומא (אמירת קדושה בכל יום), אין לימוד מפורש בתושב״ב למס״נ, ולפי סברא זו מדבר כאן. — ועוד דהצ״צ בס׳ המצות שלו מפרש מצות קידוש השם, וכדעת כל מוני המצות הנ״ל, ואחרי ביאורו איסור חילול השם, מביא ומבאר מצות אמירת קדושה לדעת הרע״מ. משמע קצת דאין זה סותר למה שמונין קידוש השם במ״ע מה״ת. ועייג״כ רא״ש ברכות פ״ז ס״ב בהא דר״א שיחרר עבדו להשלים לעשרה משום דהוי מצות דרבים דכתיב ונקדשתי בתוך בנ״י דהיינו עשה דמקדשין את השם בעשרה ברבים ואפילו הוי מלתא דרבנן כגון לשמוע קדושה ברכו כו', דמזה יש ללמוד דגם למ״ד דאמירת קדושה היא מה״ת (בשו״ת צפנת פענח סק״מ ר״ל דזהו מחלוקת בתוספתא ברכות פ״א, י״א. ואכ״מ) אינה אלא פרט מכללות הציווי ונקדשתי. ועייג״כ בשערי קדושה להרח״ו ח״א שער ד׳ שכתב: מ״ע של תורה כו' לקדש את שמו יתברך במסירת נפש כו' מ״ע של תורה כשאר מפרשים וס׳ הזהר כו' לקדש את שמו ית׳ במס״נ בפסוק שמע ישראל כו' לקדש את שמו בנקדישך — הרי בפירוש דשניהם נחשבים למ״ע מן התורה לדעת הזהר.

(ברוקלין תשנ"ט, עמ' 212-213)

והיינו שהתחברות כנסת ישראל עם הקב"ה בתפלת מוסף שהוא חיבור מתתא לעילא ומעילא לתתא, שכמו שישראל מכינים עצמם מצדם, כן מוריד השי"ת אורו מכתרא לכתרא ונזרא לנזרא, עיקר ההתחברות הוא בשתי מדות אלו נצח והוד, כדאיתא בזוה"ק (אמור צג ע"א) באן אתר יקדש בר נש גרמיה גו קדושתא דא לאכללא גרמיה בה, כד מטי בר נש לשמא קדישא י"י צבאות כו' יעו"ש וידוע כי צבאות מורה לנצח והוד, והענין כי נצח והוד איתא בזוה"ק (פנחס רלו ע"א) שהן תרי פלגין דגופא היינו שבגמר צאת הפעולה מכח אל הפועל שם נראין כנפרדים, שהם הסתעפות שתי מדות חסד וגבורה כדאיתא בזוה"ק ועל ידי תפלות ישראל והכנתם מתחברין, וכן הש"י מוריד אורו העליון להתחבר עם ישראל.

(ניו יורק תשי"ב, עו ע"ב- עז ע"א)

והנה במצות תכלת נמצא מפורש שהש"י נותן מקום לפעולות ועבודת ישראל, אפילו במקום שאין כחם והשגתם מגיע, וכדאיתא בתקוני הזוהר (תיקון י, כה ע"ב) וכד ישראל אמרין שמע ודאי חיון שמטין גדפייהו באן אתר בכנפי מצוה דאתמר בהון על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה, ומסיים שם וארבע גדפין סלקין ס"ד ותמניא אתוון יהוה אדני (בשלוב) סלקין ע"ב וכנפי מצוה אולפין רזא, וכפי חשבון זה שמונה פעמים ל"ב עולה רנ"ו נגד גדפי החיות, שבשורש הם ארבע שהם שמונה ובהורדת האור למטה מסתעפין להתפשטות והתרבות. ועד התפשטות החכמה מסתעפין לל"ב נתיבות החכמה: ואיתא בפרי עץ החיים (שער הציצית, פרק ד) שמספר אותיות מילוי ארבע שמות עולה ל"א, שהם נגד ל"א חוטי הציצית וחוט התכלת משלים לל"ב, ומקור הענין (באדרא רבא קדישא קלב בתקונא דיקנא דעתיקא) תלתין וחד קוצא שבילין אתמשכן עד רישא דפומא וכו', ובכל קוצא וקוצא מתפרשין תלתין וחד עלמין וכו' וכדאיתא שם שזה רומז לשם אל"ף למ"ד שהוא נהירו דחכמתא, ומשם כל התקיפות לעובדי ה' וביטול לכל הדינים ומבסם עלמא כדאיתא בזוה"ק (צו, לא ע"א). ועיקר התקיפות של עובדי ה', שהש"י נותן להם מקום בשורש למעלה מהשגת תפיסת האדם, ונתן מקום לעבודתם בשורש למעלה מכל רעיון. וכדאיתא בזוה"ק (אמור, צג ע"א) קודש איהו סטר עלאה דאשתכח ראשיתא לכל דרגין, ואף על גב דאיהו סטר טמירא וקרי קדש מתמן אתפשט פשיטו דנהיר בחד שבילא דקיקא טמירא גו אמצעיתא. כיון דאתנהיר גו' אמצעיתא כדין אתרשם חד ו' דנהיר גו האי קדש ואקרי קדוש מהאי נהירו אתפשט פשיטו סופא דכל דרגין כיון שאתנהיר בסיפא כדין אתרשם בנהירו חד ה' ואקרי קדושה והא אוקימנא, ומה דאקרי קדוש קדוש קדוש דהא קדש מבעי ליה רזא דראשיתא דכלא הואיל ומתמן אשתכח, ואי הכי אמאי אקרי לעילא קדוש דהא תמן ו' לא אשתכח אלא רזא הכי הוא ודאי, וישראל מקדשי לתתא כגוונא דמלאכי עלאי לעילא דכתיב בהו (ישעיה ו) וקרא זה אל זה ואמר קדוש. וכיון דישראל קא מקדשי סלקי מתתא לעילא יקרא עלאה עד דאסתליק ו' רזא דשמים עלאין לעילא, כיון דאינון שמים אסתלקו לעילא נהיר ההוא קדש בהו, וכדין אקרי לעילא קדוש, ולבתר נהיר ההוא נהירו עלאה על כרסייא דאיהו שמים ואינון שמים תייבין לדוכתייהו ומתיישבו ביה בההוא נהירו, וכדין אקרי קדוש ולבתר נחית ההוא נהירו עד דנטיל כלא חד צדיק עלאה דרגא יקירא לקדשא כלא לתתא, כיון דאיהו נטיל כלא כדין אקרי קדוש ודא איהו רזא דכלא. וזה דאיתא באדרא רבא קדישא (בתקוני גלגלתא, קכח ע"ב) וכל קוצא וקוצא אית ביה ארבע מאה ועשר נימא דשערא כחושבן קדוש. וזה רומז למקום קדושתן של ישראל דאף דוא"ו לעילא ליכא, מ"מ ישראל עלו במחשבה וכדאיתא בתקוני הזוהר (תקון ס"ט, קב ע"ב) ישראל עלה במחשבה בכתר עליון דאיהו מחשבה סתימא. והוא שהש"י נותן מקום לעבודת ישראל בקדושתן, שע"י קדושה שישראל מקדשין את הש"י עושים רושם למעלה. שאות וא"ו הוא חיבור עד סוף כל המדרגות ולכן לעילא ליכא ו' אלא על ידי עבודת ישראל שהש"י חפץ בהם נותן מקום לעבודתם, וממילא מראה לישראל שהם נקראים קדש בלא ו', היינו שעלו במחשבה תחלה. וכדאיתא שם בזוה"ק (אמור, צג ע"א) כיון דאינון שמים אסתלקו לעילא נהיר האי קדש בהו, והיינו שהש"י נותן להם מקום לעבודתן עד שלעילא נקרא קדוש וישראל נקראו קדש. וכדאיתא בזוה"ק (משפטים, קכא ע"א) בקדמיתא אמר לון ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, לא אעדי רחימותא מנהון עד דקרא לון וגוי קדוש, לא אעדי רחימותא מנהון עד דקרא להון כי עם קדוש אתה, לא אעדי רחימותא מנהון עד דקרא להון ואנשי קדש תהיון לי, אנשי קדש ודאי גוברין דיליה ממש וכו' לבתר אקרון קדש ממש דכתיב (ירמיה ב) קדש ישראל לה'.

(וארשא תרנב, קמ ע"ב)

אך צ"ל שיש ב' מיני קדושה א' בחי' קדושה א' בחי' קדושה עצמי' ממש כמו שהוא ית' קדוש בקודש העליון שלמעלה מכל ההשתלשלות העולמות לגמרי וכמו שא' אין קדוש כהוי' כו' וא' בזהר דכמה קדישאן אית לעילא ישראל קדישין אורייתא קדישא אבל אין קדוש בה' כו', והענין הוא דמה שנק' קדוש בענין הבדלת הערך מן העולמות זהו שנק' בחי' סוכ"ע שמרומם ומתנשא מימו"ע כו' ונק' קדוש הוי' צבאות שקדוש ומובדל מצבאות העליוני' אבל כמו שהוא ית' באמיתת מהו"ע ממש נק' קדוש בעצם שאין לקדושה זו ערך כלל מצד שהיא בבחי' קדושת העצ[מו'] ממש שאין להשתלשלות ערך אליו אפי' בחי' מקיף דסוכ"ע שנק' קדוש לגבי העולמות כמו שא' אין קדוש כהוי', ואנו אומרים נקדישך דמשמע שנקדישך בקדושה העצמית הזאת דוקא וזהו פלא גדול איך יש ביכולת נש"י להמשיך בחי' קדש העליון שבעצמות ממש מאחר שלא נערוך אליו קדושתו כו' ולא בקדושה שלגבי העולמות ומלאכים ולא גם קדושה דנשמ["י] כמו שעלו במחה"ק כו' שא' קודש ישראל לה' כו' כמ"ש בזהר כנ"ל וגם קדושה דתו"מ שקדשנו במצותיו שא' ע"ז קדושים תהיו ועכ"ז א' יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה גם מקדושתכם שע"י תו"מ וכמ"ש אין קדוש כהוי' וכנ"ל, אך מבואר בזהר ור"מ דג' קדושות הן (והן בג"פ קדוש) קדוש מעילא לתתא ומתתא לעילא ו[בחי'] ממוצע המחברם יחד כו', ומבואר זה במ"א ([בפ' קדושים] באריכות). שזהו ע"י אה"ר דכל מאד"ך או בע"ת וכה"ג, דהנה בחי' הקדושה שמלמעלה למטה הנמשך בבחי' פנימיות ועצמיות דקדש העליון שזהו ע"י המצות שקדשנו במצותיו כמו שהן למעלה בקדושת עצמותו וכן בחי' פנימי' קדש דחכ' דתורה ש"מ שירד[ה] למטה כידוע, וזהו קדוש מעילא לתתא וקדוש' שמתתא לעילא זהו כמו ע"י הקדושה דמלאכים שאומרים קדוש הוי' שקדוש ומובדל מן העולמות אך מה שאנו אומרים נקדישך בקדושת העצמות כנ"ל זהו בחי' הממוצע שמחבר קדש העליון דתו"מ בקדש התחתון הנ"ל ע"י ששרש קדוש' הזאת בעצמות א"ס ממש שעליו א' אין קדוש כה' למעלה גם מקדוש' דתו"מ וד"ל.

(ברוקלין תשמ"ט, עמ' תקפו)

והנה אחר כל הנ״ל יש להבין ענין מא׳ המדרש על ענין ג״פ קדוש שבקדושה, משל למלך שעשה ג׳ עטרות כו'. דהנה ידוע בזוהר ור״מ בענין ג״פ קדוש שג׳ מיני קדושה הללו הא׳ הוא הקדושה שנמשכת מלמעלה למטה שז״ש בזהר מעילא לתתא, והב׳ קדושה שעולה מלמטה למעלה מתתא לעילא (כמלאכי׳ שאו׳ ג״פ קדוש וישראל שאי׳ נקדישך כו׳), והג׳ קדושה שהוא בחי׳ ממוצע משניהם מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, והוא קדוש הג׳ שעשה עטרה לעצמו כו' [אבל ב׳ קדושו' הראשונו' שמלמטה למעלה ומלמעלה למטה הן ב׳ עטרו׳ שנתן לבניו כו', והוא מ״ש קדושים תהיו ע״י תו״מ שהן ב׳ קדושו' קדושה שמעילא לתתא ומתתא לעילא (כמשי״ת) כי קדוש אני ה׳ מקדישכם זהו קדושה הנ״ל הממוצע הנ"ל שעשה עטרה לעצמו וכו']. וביאור הדברים יובן ע״פ כל הנ״ל דג׳ מדרגות דכל לבבך וכל נפשך וכל מאדך שהן ג׳ מדרגות דממלא וסובב ועצמו׳ א״ס ב״ה ממש שלמעלה מסובב וממלא כנ״ל. ותחילה יש להקדי׳ ביאור ענין ההפרש בין ב׳ הקדושו׳ הראשונו' הנ״ל לקדושה הג׳ שע״ז א׳ אין קדוש כה׳ שהוא בחי׳ קדושה העצמי דעצמו׳ א״ס ב״ה ממש שע״ז א׳ כי קדוש כו׳ יכול כמוני קדושתי למעלה מקדושתכם כנ״ל. דהנה ידוע בפי׳ ל׳ קדושה שהוא ענין הבדלה בערך כמו שפירש"י קדושים תהי׳ מובדלי׳ תהיו וכו', ואע״פ שפי׳ מובדלי׳ ופרושי׳ מן העריות [ב]לבד אך זהו טהרה שמביאה לידי קדושה לעורר לקדושה העצמי׳ הנ״ל (כמשי״ת). וענין ההבדלה הזאת היינו בדבר המופלא ונעלם מן ההשגה לגמרי לפי שהוא מובדל בערך לגמרי מן המקבל לזה יקרא בשם קדוש ומובדל. ואמנם כשאפס קצהו מושג רק שאינו משיגו כמו שהוא ממש אינו נק׳ בשם קדוש ומובדל לגמרי, כידוע במשל התלמיד המשיג אפס קצהו מחכמ׳ רבו שאעפ״י שאינו יכול לבא לעולם למדרגת חכמת רבו כמו שהיא מ״מ אינו מופלא ומובדל בערך ממנו לגמרי מאחר שיש לו תפיסא והשגה בו עכ״פ כו'.

(ברוקלין תשמ"ה, עמ' תקסד)

בר"מ פ' אמור ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל כו' פקודא דא לקדשא ליה בכל יומא כו' ורזא דא ונקדשתי בתוך בני ישראל עילא ותתאה נטלא בתלת דרגין לתתא בתלת דרגין קדושה הא אוקימנא כו' אבל כמה דאית קדושה לעילא על כולא הכי אית קדושה באמצעית' קדושה לתתא וכלא ברזא דתלתא כו' קדיש איהו סטר עילאה דאשתכח ראשיתא לכל דרגין ואע"ג דאיהו סטה טמירא כו' מתמן אתפשט פשיטו דנהיר בחד שבילא דקיקא טמירא גו אמצעיתא כיון דאתנהיר בו אמצעית' כדין אתרשים חד ו דנהיר בו האי קד"ש ואקרי קדו"ש מהאי נהירו אתפשט רשימו לתתא סופא רכל דרגין כו' ע"ש וכיון דישראל קא מקדשי סלקי מתתא לעילא יקרא עילא' עד דאסתלק ו רזא דשמים עילאי' לעילא כיון דאינון שמים אסתלקו לעילא נהיר ההוא קד"ש בהו וכדין אקרי לעילא קדו"ש ולבתר נהיר ההוא נהירו על כרסייא דאיהי שמי' ואינון שמי' תייבי' לדוכתייהו ומתיישבן בההוא נהירו וכדין אקרי קדו"ש לבתר נחית ההוא נהירו עד דנטיל בלא חד צדיק עילאה לקדשא כלא לתתא כיון דאיהו נטיל כלא כדין איקרי קדו"ש ודא היא רזא דכלא עכ"ל ע"ש בארוכ' יפת שנוונתן הוא שקדש בלא וי"ו הוא בחי' ח"ע וכאשר עולה הוי"ו שהוא בחי' שמים שהוא בחי' ז"א דאצילות ו"ק דאצי' בקדש שהוא חכמה כו' וכדין אקרי לעילא קדו"ש כו' והוא בחי' קדו"ש א' כו' וכשנמשך משם הוי"ו שהוא בחי' שמיס ז"א דאצילו' ושב למקומו אז נק' קדו"ש הכל כו' וכאשר נמשך ומתפשט משם למטה לבחי' יסוד שהוא דרגא דצדיק כו' אז הוא נק' קדוש הנ"ל כו' וד"ל ולהבין שורש הדברי' הללו באר היטב צ"ל משנ"ז בע"ח שלצורר יחוד או"א צ"ל העלא' מ"ן במס"נ ממש ולצורר יחוד זו"נ א"צ מס"נ רק ע"י התורה והמצות מיחדי' זו"נ כו' והטעם לזה הוא מפני שכבר נמשכה ההמשכה של אור א"ס ב"ה בהכלי' כו' וישנה לההמשכ' בבחי' השתלשלו' שהוא כשנמשכה ההמשכה לאצילו' לזו"נ כו' ורק שצריכי' להמשיכה משם לבי"ע כו' לזה א"צ העלאת מ"ן במס"נ רק ע"י התורה ומצות יכולי' להמשיך מזו"נ דאצי' לבי"ע כו' מאחר שכבר ישנה לההמשכה בהכלי' דאצילו' ורק שנצרך להמשיכה יותר לבי"ע כו' כנ"ל וד"ל אבל כשצריכי' ליחד או"א שהוא שצריכי' להמשיך המשכה חדשה מה שלא נמשכה עדיין בהכלי' דאצי' כלל כ"א צריכי' להמשיכה עתה מאור א"ס ב"ה שהוא יחוד או"א כמשי"ת לזה צריכי' להעלות מ"ן במס"נ ממש בכדי שימשיך מעיקרא דכולא המשכה חדשה וכשאינו מגיע לשם איך יכול להמשיך משם כו' ולזה צ"ל ההעלאת מ"ן במס"נ ממש שעי"ז מגיע לעצמיו' אור א"ס ב"ה שלמעלה מהכלי' כו' וממשיך משם המשכה חדשה ע"י זיווג ויחוד או"א כו' וד"ל וזוהי בחי' קדוש א' שהוא בחי' הסתלקו' הוי"ו שהוא ז"א דאצילות בחכמ'.

(ניו יורק, תשמ"א, עמ' שסו-שסז)

קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו ג) בזוהר הקדוש רעיא מהימנא פרשת אמור דף צג ע"א באן אתר יקדש בר נש גרמיה גו קדושתא דא לאכללא גרמיה בה [הכוונה לאכללא גרמיה בה, נישט בלויו רעדען פין תורה ומצוות נאר ממש מקיים זיין דערך דיא פליצעס [כוונת הזוהר הקדוש באומרו שלא רק ידבר בלבד על תורה ומצוות, אלא יקיים את המצוות באיבריו ממש], כד מטי בר נש לשמא קדישא ה' צבאות, ורזא דא אני ה' מקדישכם (שמות לא, טו) דא אשכחנא ברזא דספרי קדמאי ואנן לא עבדינן הכי אלא לבתר ה' צבאות בלחודוי ולבתר כד מטי בר נש מלא כל הארץ כבודו, כדין יכלול גרמיה בההוא קדושה לאתקדשא לתתא גו ההוא כבוד דלתתא, ורזא דא ונקדש בכבודי (שם כט, מג) [תרגום הזוהר הקדוש לפי פירוש הסולם (שם עמ' לא עות צב) באיזה מקום יקדש אדם את עצמו בקדושה זו לכלול עצמו בה, הוא כשהאדם מגיע להשם הקדוש ה' צבאות הנזכר אחר קדוש הג' שהוא סוד נצח והוד, ובו הוא הסוד אני ה' מקדישכם, זה מצאתי בסוד בספרים הראשונים. ואנו אין עושים כן אלא לאחר ג' פעמים קדוש אומרים ה' צבאות בלבד, כלומר שעוד אנו אין מכללים עצמנו שם ואחר כך כשהאדם מגיע אל מלא כל הארץ כבודו, שאז נמשך הקדושה אל המלכות אז יכלול את עצמו בקדושה ההיא להתקדש למטה תוך כבוד ההוא שלמטה, שהיא המלכות וזה סוד ונקדש בכבודי עכלה"ק [...] ונחזור לדברי זוהר הקדוש הנ"ל באן אתר יקדש בר נש גרמיה גו קדושתא דא לאתכללא גרמיה בה היינו וואס איו דער אויפגאבע פינעם מענטש, ומרמזין על זה בעלי זוהר הקדוש כד מטי בר נש, פירוש שיגיע האדם לתיקון הנכבד של קדישא ה' צבאות רזא דא אני ה' מקדישכם, "צבאות" הוא סוד נו"ה כולל מלכות כנ"ל, תיקון אדנ"י בניקוד חשק כשם בן ד'.

(בני ברק תשס"ט, עמ' טו-יז)

ויקדשהו לשון זכר, והוא כמו שכתב בזוהר הקדוש (פ' זו, צב ע"ב וח"ב, צ"ב ע"א) זכור לדכורא ושמור לנוקבא והוא על פי מה שדרשו בבראשית רבה (פי"א) אמרה שבת כו' אמר לה הקדוש ברוך הוא כנסת ישראל היא בן זוגך כו', היינו דבור זכור את יום השבת לקדשו. וממה שאמר כנסת ישראל בן זוגך משמע שהשבת מקבלת הקדושה מכנסת ישראל וישראל בן זוגה, ונקרא שבת לשון נקבה, והיינו שישראל מכניסין קדושה לשבת. ומכל מקום כתיב לקדשו לשון זכר שאחר כך השבת נעשה בבחינת זכר ומשפיע קדושה לישראל. דישראל מכניסין קדושה לשבת במה מקדשו במאכל ובמשתה (כמ"ש במדרש רבה ריש פרשת עקב) ואחר כך מקבלין ישראל קדושה מאכילת השבת. ועל דרך מה שאמר בזוהר הקדוש (צג ע"א) ונקדשתי בתוך בני ישראל בקדמיתא ולבתר אני ה' מקדשכם. שמקודם ממשיך האדם קדושה מתתא לעילא. ואחר כך מקבלים השפעה מעילא לתתא. וכן בשבת כתיב לקדשו להכניס קדושה בשבת וכתיב כי אני ה' מקדשכם לקבל קדושת שבת שהוא מהשם יתברך, ובזוהר הקדוש (שם) באן אתר יקדש ב"נ גרמיה כו' כד מטי ב"נ לשמא קדישא ה' צבאות כו' ואנן לא עבדינן הכי אלא לבתר ה"צ בלחידוי, ולבתר כד מטי ב"נ מלא כל הארץ כבודו כדין יכליל גרמיה כו', דכתיב אני ה' מקדשכם, אנ"י שכינתא הוי"ה קודשא בריך הוא וקדמאי בה' צבאות כבר ממשיכין הקדושה מלעילא לתתא ושם הוי"ה מקדשכם, ואנן לא עבדינן הכי כו' ה"צ בלחידוי שהוא ונקדשתי בתוך בני ישראל והמשכת הקדושה לתתא היא כשבא למדת כנסת ישראל שהוא מלא כסא הכבוד ארץ מלכות וכבוד דלתתא, והשפעת הקדושה בחיבור אנ"י הוי"ה שהוא מלא כל הארץ כבודו, ובשבת גם כן כתיב אני ה' מקדשכם ויש גם כן ב' המדרגות בהמשכת הקדושה, ועל זה אמר והיתה לאהרן ולבניו, שהקדושה להכניס בלחם הפנים יהיה לאהרן ולבניו, וכמו שדרשו (יומא, לט ע"ב) מ' שנה ששימש שמעון הצדיק כו' ונשתלחה ברכה וכו' ובלחם הפנים וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע ויש אוכלו ומותיר וכו' וכזית אין בו כדי שביעה כמו שאמרו (ברכות, מט ע"ב) אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה, ומכל מקום כהן שמגיעו כזית שבע ממנו וכן יש מותיר, והוא על ידי הקדושה שנתן שמעון הצדיק הכהן הגדול בלחם הפנים, וקדושה הוא ברכה (כמו שכתב בזוהר הקדוש שם) וכן כל הכהנים נתנו אז קדושה וברכה בלחם הפנים ולפי הכנת הכהן האוכלו כן שרה הברכה במעיין יש אוכלו ושבע ויש אוכלו ומותיר, וזה שכתוב והיתה לשון נקבה שאז היה הלחם הפנים מקבל הקדושה מאת הכהנים וזהו לאהרן הכהן הגדול ולבניו שהם כהנים שכלם יתנו קדושה בהלחם. ומכל מקום אחר כך מקבלים הם קדושה מאכילת לחם הפנים וכמו שכתב בזוהר הקדוש (ח"ב, קנד ע"ב) בגין ההוא לחם מזונא דהוו לקטו כהני אתברכו כל מזונא ומזונא דאכלי ושתאן דלא לקטרגא כו' מזונא דקא נפיק מגו שלחן מברך מזונא דכהני כו', היינו שהועיל להכהנים אכילת לחם הפנים לכל האכילות שאכלו תמיד שיהיו בקדושה, ומשום הכי כתיב אחר כך ואכלוהו לשון זכר שאז נעשה לחם הפנים המשפיע קדושה לכהנים, כי קודש קדשים הוא לו וגו' לשון זכר שהלחם משפיע קדושה להם, וזה שכתוב בהפטורה והכהנים הלוים וגו' המה יבאו אל מקדשי והמה יקרבו אל שלחני לשרתני וגו' וכיון שכלל יבאו אל מקדשי לעבוד העבודות למה תו פרט יקרבו אל שלחני ולא פרט שאר עבודות הקטורת והטבת הנרות וכדומה, וכן אחר כך כתיב ואת תורתי ואת חקותי בכל מועדי ישמורו ואת שבתותי יקדשו וגו' למה פרט קידוש שבתות, בכל מועדי ישמורו יש לומר דקאי על הקרבת המוספין, אך שבתותי יקדשו למה פרט זאת אצלם שהם רבותיהן של ישראל כמו שנאמר ואת עמי יורו וגו' והלוא כל ישראל מחויבים לקדש את השבת, אך הענין כמו שאמרנו שלהכהנים ניתן השבת שהם יכניסו קדושה לשבת. ועל זה נאמר והמה יקרבו אל שלחני לשרתני שהם יכניסו קדושה וברכה בלחם הפנים, וכן את שבתותי יקדשו שהם יכניסו קדושה להשבת גם כן, ושבת מקדשו גם כן במאכל ומשתה ושבת שמא דקודשא בריך הוא (כמ"ש בזוהר, ח"ב, פח ע"ב) וכשהוא מענג השבת בסעודת שבת שנקרא סעודתא דמלכא שהם כמו לחם הפנים, ועיקרו בלחם הפנים שנקרא לחם אלקיהם דכהנים שלוחי דרחמנא ואכילתם מכפר כמו אכילת מזבח ונקרא לחם אלקיהם שאמר ונעשה רצונו, ואכילתינו בשבת גם כן סעודתא דמלכא שהוא כעין לחם הפנים לחם אלקיהם ולזה מניחין י"ב חלות, ועיקר המצוה ניתן לכהנים בלחם הפנים והם יכולים להכניס קדושה גם בשבתות, שאכילת השבת של ישראל יהיה בקדושה, וכשם שהכהנים מקבלים הקדושה מאכילת לחם הפנים שהועיל להם לאכילת כל הימים שיהיה בקדושה כנזכר לעיל, כן מועיל אכילת ישראל בשבת להכניס קדושה לכל אכילות ישראל תמיד שיהיה בקדושה וזהו את שבתותי יקדשו.

(לובלין תרס"ב, פו ט"ג- פז ט"א)

בנבואה זו מגלה לנו הנביא ומתאר לנו את השרפים ושירתם, וכבר הזכרנו בפרק ב׳ אות ב׳ את דברי חז"ל הקדושים בגמרא (חולין צ״א ע״ב) חביבין ישראל לפני הקב״ה יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה בכל שעה ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום, וכו׳ ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה. ע״כ. ולמדנו בזוה״ק, כתיב ונקדשתי בתך בני ישראל, פקודא דא לקדשא ליה בכל יומא לסלקא קדושתיה מתתא לעילא - מצוה זו לקדש אותו בכל יום להעלות קדושתו ממטה למעלה. ע"כ. ובכן גם אנו ברוב תשוקה "נקדישך ונעריצך כנועם שיח סוד שרפי קודש המשלשים לך קדושה ככתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר".

(ירושלים תשנ"ה, עמ' קב)

שו"ת צמח צדק (לובאוויטש) אורח חיים סימן קיג:

שאלה. בחנוכה ופורים שצריך להזכיר מעין המאורע בהודאה ואם לא אמר אין מחזירין אותו כדאיתא בפ' במה מדליקין. אם מותר לכתחלה לדלג אותם כדי למהר לסיים התפלה בשביל שיוכל לענות קדושה ומודים. תשובה. נראה דאין לדלג לכתחלה. שהרי כתב רש"י בפרק ב' דסוכה דכ"ה ע"ב. אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא עכ"ל. ומיירי בענין דע"י מצוה קלה תדחה החמורה הבאה אח"כ. וכדמוכחי קראי דמייתי התם בגמרא. ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח כו' עיין שם. וא"כ ה"נ כיון דמצות חכמים היא לכתחלה עכ"פ להזכיר של חנוכה ופורים אין לדלגה ולעבור ע"ז אף שעי"ז תדחה עניית קדושה שהיא חמורה ממנה. אמנם לפי מ"ש בספר שערי קדושה להרח"ו ז"ל ח"א שער ד' במנין מ"ע של תורה לדעת ס' הזוהר לקדש שמו בנקדישך. וס"ל דקדושה היא מדאורייתא. וכ"ה בזוהר פ' אמור ברע"מ דצ"ג ע"א. פקודה דא לקדשא לי' בכל יומא. ורזא דא ונקדשתי כו'. ולכאורה מוכח ג"כ בגמרא בפ"ג דברכות דכ"ג ע"ב. דהאי ונקדשתי ילפינן מיני' עניית קדושה עיין שם. וא"כ משמע דהוי דאורייתא. וכיון שכן אין ללמוד מההיא דסוכה דמצוה קלה הבאה לידך א"צ לדחותה כו'. די"ל דהיינו דווקא כששניהם דאורייתא אלא שהאחת חמורה שיש בה כרת. דכה"ג קרי' לי' חמור. כדאיתא בפ"ק ופ"ו דשבועות בגמרא. אלו הן קלות עשה ולא תעשה. וחמורות כריתות ומיתות ב"ד. ומ"מ כיון דגם הקלה היא דאורייתא אינך צריך לדחותה. וה"ה בששניהם דרבנן. אבל אם האחת דרבנן והשני' דאורייתא כמו בנ"ד י"ל דיש לדחות לגמרי אותה דמדרבנן. מיהו לפי דעת הרמב"ם דדברי סופרים הם כדאורייתא ממש. מלאו דלא תסור. והא דספק של דבריהם לקולא. משום שכן היתה תקנתם. א"כ בנ"ד שאין ספק כלל. א"צ לדחות את הדרבנן שהרי מוזהר ע"ז מן התורה. ועי' דרשות הר"ן סי' שיש לחלק בין ל"ת של דבריהם שהיא דאורייתא. משא"כ בעשין של דבריה' דלא שייך בלא תסור. כ"א מפסוק שאל אביך ויגדך כו'. וא"כ הזכרות דחנוכה ופורים הוי דרבנן לכו"ע. ואין להביא ראי' מפ"ב דשבת. נ"ח וקידוש היום הי מינייהו עדיף. וכתב הר"ן וא"ת היכי דחינן קידוש היום דאורייתא משום נ"ח דרבנן. וי"ל משום דאפשר לקדושי אריפתא כו'. פי' וקידוש על היין הוא מד"ס. ש"מ דאי הוי דאורייתא הוה קודם לנ"ח. וכ"פ הט"ז סי' תרע"ח ס"ק ב'. דפת קודם כיון שהוא מדאורייתא. והנה נ"ח זמנו קודם לקידוש ואכילה. וש"מ דמצוה קלה הבא לידך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא כשהקלה דרבנן והחמורה דאורייתא. יש לדחות דשא"ה ששואל מה לקנות אם נ"ח או קידוש היום. ועדיין לא חלו שני המצות, כי הקנייה היא ביום. משא"כ כשכבר באה מצוה קלה לידך כו'. ומ"מ גם אם נאמר דדאורייתא דוחה דרבנן. הנה י"ל שקדושה אינה דאורייתא. כי הרמב"ם והרמב"ן וחינוך וסמ"ג וסמ"ק וס"י לא מנאוהו בתרי"ג מצות. וכ"כ הרא"ש בפ"ז דברכות סי' ך' וז"ל קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מן התורה עכ"ל. וגם לפי מ"ש תוס' דמ"ז ע"ב צ"ל כן. וכש"כ מודים שהיא לכ"ע דרבנן. אמנם לכאורה יש סתירה לזה ממ"ש בשו"ע סי' נ"ב. שידלג פסוקי דזמרה וב"ש וישתבח בשביל להתפלל עם הצבור. הנה עיקר הקפידא היא על תפילת י"ח להתפלל עם הצבור כמש"ש. ובעת שמתחיל יוצר אור הרי עדיין לא באה מצוה החמורה לידך. ואתה דוחה הקלה שכבר באה לידך. ושם שניהם מדרבנן. וקשיא מרש"י דסוכה הנ"ל. אי מהא לא אריא. כי המעיין בשו"ע רבינו ז"ל סי' הנ"ל יראה דלק"מ שנתן טעם משום שפסד"ז לא נתקנו אלא בשביל התפלה שתהא רצויה כו'. וא"כ מוטב להתפלל עם הצבור שאז תפילתן מתקבלת בוודאי. מה שא"כ בהזכרת חנוכה ופורים שהיא מצוה בפני עצמה ודו"ק. ועוד י"ל דדילוג של חנוכה נק' משנה מטבע שטבעו חכמים בברכות. עי' רמב"ם פרק א' מהלכו' ברכות הל' ה' וכ"מ שם. שוב אחר כותבי זאת בזמן רב מצאתי בתשובת חכם צבי תשובה דשייכא לענינו. היא תשובה ק"ו עיין שם.

(ברוקלין תשנ"ד, יא ט"ג- ט"ד)

ונראה לבאר, כי ג' קדושות הן בזוה"ק (אמור צג ע"א) קודש קדוש קדושה ונראה שהם הני תלתא. דאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. ואיש הישראלי יכול לזכות אל הקדושה על ידי ג' כוחות אלו הקדוש ברוך הוא וברוך שמו קדוש ונבדל וגבוה מכל גבוה והוא קדש. אכן התורה היא עמודא דאמצעותא ונקרא קדוש, שעל ידי התורה נמשך הקדושה, שהתורה מלמדת בתרי"ג מצות איך להמשיך הקדושה בעולם, כמו שאומרים קדשנו במצותיו. ויש עוד בחינת קדושה בבני ישראל שעל זה נאמר וחיי עולם נטע בתוכינו. ובכח עזר הקב"ה, וסיוע התורה וכח הנטמן באדם עצמו ובאלה הג' נשלם הקדושה.

(ירושלים תשע"ג, עמ' קסג)

ברוך אתה ה' גם כן יש להבין דהוה לי' למימר קדש ולא קדוש וגם בפרשת ציצית לא יהי' נזכר קודש ראשיתא קדמאה. וגם כמדומה שגם בדברי אר"י ז"ל נאמר פירוש אני ה' כמ"ש מקודם, אולם נראה שכוונת ה' על ראשיתא קדמאה ומכל מקום אי אפשר בלתי האי אמצעיתא דאמצעיתא וכמו שנאמר בזוה"ק בכמה דוכתי נוקבא לא סלקא בשמה לגבי דכורא כנהורא דשרגא ביממא כו' בפרשת תרומה וכמה דוכתי כמו כן בן לגבי אב לא אדכר בשמא וכנ"ל, ובזוה"ק ברעיא מהימנא פרשת אמור ונקדשתי כו' עיין שם פירוש קדוש על ידי שזוכין להעלות קדוש לקדש נקרא גם קודש קדוש, ולכאורה קשה כנ"ל הלא לא סלקא בשמא, ונראה כי יש הפרש בין קרן דרומית לדרומית מזרחית כי הקרן טפל להחומה ולפי זה י"ל כי בבחי' אלקיכם היינו שמעלה עליכם כאילו קדשתם אזי נק' קדוש והבן זה.

(מרכז שפירא תשע"א, עמ' 407)

יש לחלק אם דבר שבקדושה עשרה הוא מדרבנן והנה עוד יש לומר בהקדם דברי שו"ת צמח צדק להגאון אדמו"ר רבי מנחם מענדיל מליובאוויטש זצ"ל או"ח סימן קיג שהביא מחלוקת אם עניית קדושה הוי דאורייתא או דרבנן שבספר שערי קדושה להרח"ו ז"ל (חלק א שער ד) במנין מצות עשה של תורה לדעת ספר הזוהר לקדש שמו בנקדישך סובר שקדושה היא מדאורייתא וכן הוא בזוהר הקדוש פרשת (אמור צג ע"א) ברעיא מהימנא פקודא דא לקדשא ליה בכל יומא ורזא דא ונקדשתי בתוך בני ישראל, אבל הרמב"ם והרמב"ן וחינוך וסמ"ג וסמ"ק וספר יראים לא מנו אותו במנין התרי"ג מצות וכן כתב הרא"ש (פרק ד דברכות סימן כ) וז"ל קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מן התורה עכ"ל וגם לפי מה שכתבו תוספות שם (מז ע"ב ד"ה מצוה) צריך לומר כן כי עכ"ד. ויש להוסיף שגם בר"ן במגילה (דף כג ע"ב דף יג ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה ואין נושאין) ובכסף משנה הלכות תפלה (פרק ח הלכה ד) משמע שעניית קדושה וברכו הוי מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא עיין שם.

(לונדון תש"ע, עמ' רלט)

ת"ח ישראל איהו קדש דקיימא בלא חושבנא. וע"ד איצטריך פורקנא דיתנטיל מינייהו. וההוא פורקנא קיימא בחושבנא וכו'. עיין בזוה"ק אמור צג קדוש איהו סטר עלאה דאשתכח ראשיתא לכל דרגין ואע"ג דאיהו סטר טמירא ואקרי קדש [בלא וא"ו] מתמן אתפשט פשיטו דנהיר בחד שבילא דקיקא וכו'. כדין אתרשים חד וא"ו דנהיר גו האי קדש וכו' ע"ש שמצד הש"י הוא קדש בלא וא"ו דלעילא הוא קדש ולא אשתכח וא"ו רק כיון דישראל מקדשי מתתא לעילא דכתיב בהו וקרא זה אל זה וכו' סלקא מתתא לעילא יקרא עלאה עד דאסתלק ו' רזא דשמים עלאין לעילא וכו' עי"ש בענין הקדושה. והיינו שמצד הש"י הוא משולל מכל מדה וגוון. כי אות וא"ו מורה לזעיר אנפין הכולל ששה מדות ההנהגה. ורק מצד שבחר הש"י בישראל ובעבודתם נותן מקום בעצמות רצונו. אף שגם רצונו בשורש הוא אין סוף.

(וארשא תר"ס, מ ט"ג-ט"ד)

שכוונת הש"ס התם בענין הקריאה בדרך תפלה, וכמו שאמרו עוד שם שעד חנה לא קרא אדם ה' צבאות, ובודאי שהאבות והנביאים גם כן ידעו משם זה. וגם שלכאורה מוכח שקראוהו להקב"ה ה' צבאות דהא ילפינן (עי' שעה"כ חזרת העמידה דרוש ג) מצות עשה לקדש מונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כב לב), ונוסח הקדושה הוא (ישעיה ו, ג) קדוש כו' ה' צבאות וכו', וכן משמע בזוה"ק (ח"ג רע"מ צג ע"א), ובודאי שעד חנה גם כן היו מקיימים מצות קדושה.

(ירושלים תשע"ז, עמ' לח ט"ב)

והאופנים הם בד׳ כנפים- והיינו כי ד׳ כנפים דאופנים הם נגד ד׳ אותיות דש׳ אד׳ ולע״ל נא׳ ולא יכנף עוד כו׳, היינו כי עכשיו לא כשאני נכתב אני נקרא, אבל לע״ל יהי׳ נק׳ כמו שנכתב כו׳, אבל השרפים הם בשש כנפים היינו לפי שהם בחי׳ שוקיו עמודי׳ שש שמשיגים איך שהוא ית׳ קדוש ומובדל כו׳ לכן הם אומרים קדוש כו', ופי׳ קדוש הוא כמ״ש בזהר שקדוש בוא״ו הוא הוא"ו כמו שהוא עולה בקדש כו', ועד״ז הוא בחי׳ שם מ״ב שהוא ואוי״ן כנ"ל, היינו שיש בחי׳ בוא״ו שהוא בחי׳ העלאה מלמטלמ״ע כו׳, ולכן בספה״ע הם זפ״ז לפי שספה״׳ע הוא בחי׳ המשכות מלמעלמ״ט לברר את הנה״ב הם זפ״ז שיש גם בחי׳ המל׳ בכל מדה כנודע שענין הגילוי למטה היא מבחי׳ המל׳ כו', אבל בש׳ מ״ב שהוא בחי׳ העלאות מלמטלמ״ע הם ז״פ וא"ו כו׳, א״כ גם בבארות דיצחק שהם בחי׳ העלאות מלמטלמ"ע צ"ל בהם וא"ו כו'.

(ברוקלין תשע"א, עמ' מח)

והיינו לפי שבכהנים נא׳ ג״כ וקדשתי אותם בחי׳ קדושה, ובכה״ג כתי׳ ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים משא"כ לוים שלא נא׳ בהם קדושה כ״א טהרה, לבד, לכן אסור להם לגדל שערותם. כי ע״י גידול השערות, שענין השערות הם בחי׳ צמצום כנ״ל, יכול להיות מזה יניקת החיצוני׳, מחמת ריבוי הצמצומי׳, כנודע שיניקתם הוא מריבוי הצמצומי׳ כו׳. משא״כ בנזיר שהוא הממשיך מבחי׳ קדוש ומובדל שהוא המשכה מעצמותו, לכן אף האור שנמשך ע״י צמצום השערות, הוא ג״כ אור רב שלא יוכלו החיצוני׳ לקבל מהם שום יניקה ח״ו. ולהיות כי האור רב הוא, לכן גם בקדושה א״א להיות נמשך כ״א ע״י שערות כו׳ כנ״ל. וזהו ג״כ ענין אלקינו ואלקי אבותינו, שכדי שיתהוה בחי׳ אבותינו שהוא חו״ב, זהו דוקא ע״י צמצום, וכמ״ש באד״ז או״א במזלא אתכלילן, שאבא יונק ממזל השמיני ונוצר ואימא ממזל הי״ג ונקה כו'. וזהו שאומרי׳ ואלקי אבותינו בוא״ו, שרומז על המשכה דרך שערה שהיא המשכה מצומצמת מאד. וזהו ענין ההפרש שבין קדש לקדוש, כי קדוש הוא בוא״ו, והיינו שכדי שיומשך מבחי׳ קדש לבחי׳ קדוש, זהו ע״י וא״ו, המשכה מצומצמת לבד. וכתי׳ ג״פ קדוש, זהו כנגד ג׳ מוחין חב״ד שכדי שיתהוה ג׳ מוחין צ״ל ג׳ מיני המשכות כו'.

(ברוקלין תשע"ג, עמ' פא-פב)